בג"ץ 5029/16 איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל

השופט נ' סולברג:

1. עניינה של עתירה זו בבקשתה של העותרת מן המשיבה ליתן תעודות הכשר למוצרי מזון אותם היא מבקשת לייבא לישראל.

רקע

2. העותרת היא חברה ישראלית העוסקת בייבוא מוצרי צריכה. ביום 17.1.2016 הגישה העותרת בקשה לקבלת תעודת הכשר עבור קפה נמס המיוצר בגרמניה, שאותו היא מבקשת לייבא לישראל. לדברי העותרת, קפה זה מיובא לישראל על-ידי יבואן אחר, וזה קיבל תעודת הכשר מטעם המשיבה על בסיס השגחה של 'בד"צ מנצ'סטר', גוף כשרות פרטי הפועל באנגליה אשר מפקח על אתר הייצור.

3. משלא קיבלה תשובה לבקשתה, שבה העותרת ופנתה למשיבה ביום 7.2.2016 בבקשה כי תנחה את הגורמים המקצועיים הרלבנטיים להשיב לבקשתה. באותו יום התקבלה תשובה מאת הלשכה המשפטית של המשיבה כי על העותרת להמציא אישור על מתן הכשר מטעם 'בד"צ מנצ'סטר', נוסף על הטפסים שכבר העבירה. ביום 11.2.2016 השיבה העותרת לתגובת המשיבה בטענה כי הדרישה להמציא אישור על מתן הכשר מטעם 'בד"צ מנצ'סטר' אינה ישימה מחמת העדר שיתוף פעולה מצדו של גוף זה. מכל מקום, העותרת טענה כי דרישה זו אינה צודקת בנסיבות העניין, שכן מדובר במוצר המיובא לישראל בהשגחת המשיבה, ולפיכך תעודת ההכשר מטעם 'בד"צ מנצ'סטר' כבר נמצאת בידה. בנסיבות אלו, טענה העותרת, סירובה של המשיבה להנפיק את תעודת ההכשר המבוקשת הוא בלתי-סביר באופן קיצוני, והתרתה על כוונתה לפנות לערכאות משפטיות. ביום 28.2.2016 נתקבל עדכון מטעם הלשכה המשפטית של המשיבה כי הבקשה נמצאת בטיפול.

4. ביום 29.3.2016 הגישה העותרת בקשה לקבלת תעודת הכשר עבור מוצר  נוסף – קפה נמס המיוצר בפולין בהשגחת רבנות העיר ורשה – אשר אף הוא כבר מיובא לישראל בהשגחת המשיבה. ביום 4.5.2016, משלא התקבלה תגובה מטעם המשיבה, פנתה העותרת ללשכה המשפטית של המשיבה בבקשה לקבל את התייחסותה לשתי הבקשות. ביום 22.6.2016, באין תגובה או התייחסות מטעם המשיבה, הוגשה עתירה זו.

עיקרי טענות הצדדים

5. לטענת העותרת, דרישתה של המשיבה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגופים נותני ההכשר בחו"ל – בענייננו 'בד"צ מנצ'סטר' ורבנות העיר ורשה – מהווה דוגמה מובהקת לשרירות שלטונית, ויש לראותה כדרישה בלתי-סבירה באופן קיצוני: ראשית, ענייננו במוצרים המיובאים לישראל בהשגחת המשיבה, כאשר תעודות ההכשר הרלבנטיות כבר ממילא נמצאות בידה; שנית, בנסיבות העניין, מדובר בדרישה בלתי-ישימה נוכח העדר שיתוף פעולה מצד הגופים נותני ההכשר בחו"ל ה"מסרבים לקיים קשר כלשהו עם העותרת ולמסור לה מסמכים כלשהם, וזאת ככל הנראה, על רקע הקשרים בינם לבין היבואנים הראשיים" (פסקה 21 לעתירה). לטענת העותרת, התעקשותה של המשיבה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל מעניקה הלכה למעשה 'כשרות בלעדית' ליבואן הראשי, אשר הוא ורק הוא מסוגל לעמוד בדרישה האמורה. בכך יש לטענת העותרת משום פגיעה בחופש העיסוק שלה (כמו גם של 'יבואנים מקבילים' נוספים), הגוררת פגיעה בציבור הצרכנים כולו.

6. לטענת המשיבה דין העתירה להידחות – הן על הסף, הן לגופה. על הסף, הואיל והעותרת לא עמדה בדרישה למיצוי הליכים, שכן היה עליה להגיש ערר בעניין בקשותיה לפני מועצת הרבנות הראשית לישראל בטרם תגיש עתירה זו; לגופה, הואיל ודרישתה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל – המבוססת על הוראת חוק מפורשת – אינה סתמית או דווקנית, ומטרתה "להבטיח כי המוצר שעבורו מתבקשת תעודת ההכשר הוא אכן אותו מוצר שנטען כי הוא נמצא תחת השגחת הגורם הכשרותי בחו"ל" (פסקה 26 לתגובת המשיבה). משכך, לא נפל פגם בהחלטת המשיבה, ואין אפוא עילה להתערב בה.

דיון והכרעה