אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בג"ץ דחה עתירתו של חולה לב להכיר בו כנפגע פעולות איבה בגין מלחמת המפרץ

בג"ץ דחה עתירתו של חולה לב להכיר בו כנפגע פעולות איבה בגין מלחמת המפרץ

תאריך פרסום : 06/05/2010 | גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון
3622-06
21/04/2010
בפני השופט:
1. ע' ארבל
2. א' רובינשטיין
3. ע' פוגלמן


- נגד -
התובע:
מיכאל רחימי
עו"ד א' ענתבי
הנתבע:
1. המוסד לביטוח לאומי
2. משרד הרווחה שר הרווחה

עו"ד ע' אלטשולר
עו"ד א' רוזן-אמיר
עו"ד ר' אשכנזי
עו"ד ח' אופק
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

           לפנינו עתירה בעקבות פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן: החוק או חוק התגמולים), במסגרתו נדחה עררו של העותר על החלטת הרשות המאשרת להכיר בו כנפגע פעולת איבה.

הרקע לעתירה וההליכים דלמטה

1.        העותר, יליד 1930, התגורר בעיר רמת גן בשנת 1991, עת פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. ביום 22.2.1991, בעיצומה של המלחמה, אושפז העותר בבית החולים תל-השומר למשך כשבועיים עקב לחצים בחזהו, עד לשחרורו ביום 7.3.1991. במכתב השחרור אשר ניתן לעותר הומלץ לו להישאר תחת מעקבם של הרופא המטפל, של מכון הלב ושל מרפאת יתר לחץ דם. כששה שבועות לאחר מכן עבר העותר צנתור במערכות הלב, ומאז, לטענתו, התאשפז פעמים רבות לתקופות ממושכות. יצוין, כי העותר מוגדר כמי שסובל מלחץ דם גבוה וממחלת לב, ובגין אלה נקבעו לו, לדבריו, 75% נכות.

           העותר, הטוען כי מצבו הבריאותי עד מלחמת המפרץ היה מצוין, הגיש תביעה לרשות המאשרת הממונה מכוח סעיף 10 לחוק כי זו תכיר בו כנפגע פעולת איבה. תביעתו של העותר נדחתה בנימוק שאין מדובר בפגיעת איבה כמשמעותה בחוק.

2.        על החלטת הועדה המאשרת הגיש העותר ערר לועדת העררים שבבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק, עו"ד נ' פרנקל ועו"ד ע' סלע) (להלן: בית המשפט אוועדת העררים). לצורך הכרעתו, חילק בית המשפט את הדיון בעניינו של העותר לשתי שאלות נפרדות:  ראשית, האם הוכיח העותר כי התקיימה לגביו פעולת איבה כמשמעותה בחוק. שאלה זו פוצלה על-ידי בית המשפט לשתי שאלות משנה: האם ניתן להכיר בכלל אירועי המלחמה, אשר גרמו למתח ולחרדה בקרב כלל האוכלוסייה, כפעולת איבה לגבי העותר; והאם על מנת שתוכר פעולת איבה - חייב העותר להוכיח קיומו של אירוע מסוים וחריג שהשפיע עליו באופן ספציפי והיווה את הגורם לפגיעה בבריאותו. שנית, בהנחה שאכן נתקיימה פעולת איבה לגבי העותר, האם ישנו קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין הפגיעה הנטענת בבריאותו של העותר.

3.        בית המשפט, בהסתמך על ההלכה הקיימת לעניין הגדרת אירוע כפעולת איבה, קבע כי המלחמה במשמעותה הכוללת על כלל התרחשויותיה (נפילת טילי סקאד; שיגור טילי פטריוט; אזעקות; ישיבה במקלט ו/או בחדר אטום; דאגה ומתח; חבישת מסיכת אב"כ; וכיוצ"ב) אינה מהווה "פעולת איבה". בית המשפט הטעים כי לא כל מתח נפשי ודאגה שחש אדם בתקופת מלחמה הם פועל יוצא של המלחמה, וכי מתח נפשי עשוי להיות תוצאה של התרחשויות אחרות - בבית, במקום העבודה, וכיוצא באלה. אשר על כן - ובהתאם לפסיקותיה של ועדת העררים, כמו גם לפסיקתם של בתי הדין לעבודה בעניין הכרה באירוע לב כ"תאונת עבודה" - קבע בית המשפט כי יש צורך לבחון האם התקיים אירוע מסוים וחריג במהלך המלחמה העולה בקנה אחד עם הגדרת פעולת איבה כמשמעותה בחוק, וכי מתח נפשי מתמשך כשלעצמו איננו בבחינת "אירוע חריג" כאמור.

4.        בנתחו את חומר הראיות אשר הוגש מטעם העותר, בכלל זה: גיליון קבלת החולה לחדר המיון מיום אשפוזו של העותר; טופס הגשת התביעה מטעם העותר; הודעת העותר לחוקר הביטוח הלאומי; ותצהירו של העותר - בחר בית המשפט להעניק משקל מכריע לגרסה אשר נמסרה על ידי העותר בחדר המיון, לפיה הכאבים בחזה מלווים אותו מזה כחודש ימים. בית המשפט קבע כי בדרך כלל ציין העותר את כלל אירועי המלחמה כגורם להתהוות הליקוי הבריאותי, וכי רק "זעיר פה זעיר שם" הוזכר מועד קונקרטי (הוא יום ה-19.2.1991, יום נפילת הטילים סמוך לביתו של העותר), אשר נועד, לדברי בית המשפט, "לקרב את האירוע הפוגע למועד האשפוז".

           לנוכח דברים אלו, הסיק בית המשפט כי לא ניתן לקשור את אשפוזו של העותר ואת ליקוייו הבריאותיים לאירוע מסוים ומוגדר, ולפיכך לא עלה בידי העותר להקים לטובתו את חזקת פגיעת האיבה, המעוגנת בסעיף 2 לחוק.

5.        בנוסף, ולמעלה מן הדרוש, התייחס בית המשפט לחוות דעתו של המומחה מטעם העותר, אשר בעיני בית המשפט קראה תיגר על ההלכה הכללית. לדעת המומחה, כפי שתוארה על ידי בית המשפט, מחלתו של העותר התפתחה במהלך המלחמה עקב ההשפעה הכללית של מהלכיה, וישנו קשר נסיבתי בין האירועים החיצוניים לבין מחלתו. להשקפת המומחה, לשאלת המרחק בין מקום נפילת הטיל לבין מקום הימצאותו של העותר, כמו גם למשך הזמן מנפילת הטיל ועד להתפנות העותר לחדר מיון, ישנה חשיבות משנית, בשל האבחנה לפיה מחלתו של העותר התפתחה במשך חודש ימים. במסגרת ההתייחסות לחוות הדעת האמורה, נבחנו על-ידי בית המשפט ארבעה מאמרים עליהם הסתמך המומחה לשם כתיבת חוות דעתו. בית המשפט אבחן את האמור בהם מעובדות המקרה הנדון, והגיע למסקנה כי אין בהם כדי לתמוך בניסיון לשלול את ההלכה המקובלת, לפיה קשר סיבתי עשוי להתקיים רק בין אירוע מסוים מאירועי המלחמה לבין פגיעה בריאותית.

           לנוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי את עררו של העותר, ומכאן העתירה שבפנינו.

טענות הצדדים

6.          העותר פותח את עתירתו בטענה כי עד פרוץ מלחמת המפרץ הוא היה אדם בריא לחלוטין. לטענתו, נפילות הטילים הרבות באזור מגוריו גרמו לזעזועים קשים ולקולות נפץ, בעקבותיהם הוא סבל מתחושות קשות של חרדה, מלחצים בחזהו ומקוצר נשימה. כן טוען העותר כי הוא אדם אנאלפבית המוגבל בשכלו, וככזה יש לסווגו כבעל גולגולת דקה וכאדם הנתון לסיכון מוגבר להיפגעות. העותר מפנה להשתלשלות האירועים המצביעה על כך שביום אשר קדם לאשפוזו בבית החולים נשמעו שתי אזעקות באזור מגוריו, אחת בצהריים ואחת בערב. לטענתו, הוא נכנס לחדר האטום כשהוא חובש מסיכה, ולמחרת בבוקר החל לחוש דקירות בחזה ולהזיע באופן חריג. בעקבות האמור, ניגש העותר לקופת החולים, שם נבדק וקיבל עצה לפנות לבית החולים באם מצבו יחמיר. באותו הערב, עקב דקירות בחזהו, הובהל העותר לבית החולים, שם נקבעה אבחנה, לטענתו, של אוטם שריר הלב, תעוקת חזה בלתי יציבה וחסימת עורק אחד.

7.        העותר מפנה לחוות הדעת הרפואית אשר הוגשה מטעמו, לפיה הוא לא סבל ממחלת לב טרם קרות האירוע, ואשר קובעת כי תחושת האיום אשר נבעה מנפילות הטילים היוותה גורם דחק המחיש התפתחות של תעוקת חזה. בנוסף, לטענת העותר יש לדחות את הטענה לפיה העובדה כי הוא סבל מתעוקת לב כחודש טרם אשפוזו הינה עילה לדחיית תביעתו, שכן, לדבריו, טילי הסקאד החלו ליפול באזור מגוריו כבר ביום 18.1.1991, דבר המתיישב עם המתח ממנו החל לסבול כחודש לפני האירוע בגינו אושפז.

8.        בסוף דבריו, מפנה העותר לשגיאות אשר נפלו, לטענתו, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עיקרם של דברים, אליבא דעותר, הוא סתירה בפסק הדין אשר אינו מכיר באזעקה כ"אירוע חריג", למרות שמפנה בהסכמה לפסק דין אשר הכיר באזעקה כ"אירוע חריג". בנוסף, העותר יוצא נגד קביעתו של בית המשפט לפיה הפעמים הספורות בהן הוזכר על-ידו מועד מדויק היה "כדי 'לקרב' את האירוע הפוגע אל מועד האשפוז". לטענת העותר, היותו מוגבל בשכלו, בצירוף הזמן הרב שעבר מאז קרות האירוע, הם שהשפיעו על זכרונו. כן טוען העותר כי אמירתו זו של בית המשפט קמא פוגעת בשמו הטוב.  

           לאור כל האמור, מבקש העותר כי המוסד לביטוח לאומי יכיר בו כנפגע פעולת איבה כמשמעותה בחוק, וכי המונח "פעולת איבה" יועמד לבחינה נוספת.

9.        המשיבים, מנגד, פותחים את תשובתם בהתייחסות למספר טענות עובדתיות של העותר, הדרושה, לטעמם, בכדי למנוע היתפסות לכלל טעות: ראשית, המשיבים מפנים למסמכיו הרפואיים של העותר המצביעים על אבחנה השוללת קיומו של אוטם שריר הלב, ולא על קיומו כפי שנטען על ידי העותר. שנית, בהתייחס לטענת העותר כי הוא מוגבל בשכלו, המשיבים טוענים כי לא הובאה כל ראיה המעידה על כך. לבסוף, המשיבים טוענים כי טענתו של העותר לפיה מצבו הבריאותי קודם לאשפוזו היה מצוין - אינה מדויקת, ולראיה הם מסתמכים על מספר תביעות לקבלת קצבת נכות אשר הוגשו על-ידו למוסד לביטוח לאומי כבר בשנות ה-80, בעקבותיהן נקבעו לו סעיפי ליקוי שונים, גם בגין לחץ דם, ואף שולמה לו קצבת נכות בגין תקופות שונות.   

10.      אשר לעתירה עצמה, אליבא דמשיבים דינה להידחות על הסף, וזאת משתי סיבות: ראשית, המשיבים מפנים לסעיף 11 לחוק, הקובע כי "אין אחרי ועדת העררים ולא כלום". לטענתם, במקרים בהם נקבעה הוראת סופיות הדיון, יפעיל בית משפט זה את סמכותו לביקורת שיפוטית רק במקרים נדירים, בדומה להיקף התערבותו בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. המקרה דנן, לדידם, אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים, שכן אין הוא עוסק בתקיפת ההלכה המשפטית, אלא ביישומה על עובדות המקרה הספציפי. שנית, העותרים טוענים כי התנהגותו של העותר במשך תקופה ארוכה משקפת את כוונתו לבחור במערכת הזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). העותרים מצביעים על העובדה כי בחודש יולי 1991 הגיש העותר תביעה לקבלת קצבת נכות מכוח חוק הביטוח הלאומי בשל הליקוי בליבו, תביעה אשר התקבלה ואשר בגינה קיבל העותר קצבת נכות מלאה החל מיום אשפוזו. ואולם, רק בשנת 1995 הגיש העותר לראשונה תביעה להכיר במצבו כנפגע פעולת איבה. לטענת המשיבים, לנוכח האמור העותר מנוע מלקבל תגמולים לפי החוק, בהתאם להוראות סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 16(א) לחוק התגמולים.

11.      גם לגופה של העתירה טוענים המשיבים כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. לטענתם, קבלת פרשנות לפיה כל ליקוי בלב שסובל ממנו אדם במהלך מלחמה יוכר כפגיעת איבה, פירושה הטלת אחריות מוחלטת על המדינה לשלם לכל אדם שנפגע בלבו במהלך מלחמה, אף אם הפגיעה הינה חסרת קשר סיבתי ואירוע מסוים מאירועי המלחמה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ