בבייב (אסיר) נ' מדינת ישראל

החלטה

אכן, הנני מודה באשמה, הוריתי לאנשי הליווי לקיים את הוראות סעיף 9 א' לחסד"פ [סמכויות אכיפה ומעצרים] התשנ"ו – 1996, ולשחרר את המערער מאזיקיו.

ניתנה והודעה היום ט"ו אייר תשע"א, 19/05/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

פסק דין

המערער הורשע בבית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' סגן הנשיאה, השופט י. ויטלסון], לאחר שחזר בו מכפירתו והודה בכתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של נהיגה במהירות של 164 קמ"ש ובשכרות. השכרות מכוחה של חזקת הסירוב.

העבירות האמורות לעיל יוחסו למערער בשל מעשה שעשה ביום 20.06.08 בשעה 02:54, בסמוך בכביש 20 בהרצליה.

בית משפט לתעבורה, לאחר ששמע טיעונים לעונש, גזר לו למערער פסילה בפועל של 30 חודשים, תוך שהוא מנכה חצי שנה פסילה, אותה ריצה כבר המערער, פסילה מותנית ומאסר מותנה.

בית משפט קמא לא הטיל על המערער קנס, בין השאר מפני שהמערער הובא בפניו כאסיר.

המערער הובא בפני בית משפט קמא כאסיר, כפי שהובא בפני בית משפט זה בהליך הערעור.

המערער אסיר היה בשל כך שנידון למאסר ביום 09.06.10 בשל כתב אישום, על עבירות של איומים, העלבת עובד ציבור, תקיפת שוטר והכשלתו בעת מילוי תפקידו. העבירות הינן לפי סעיפים 192, 288, 273 ו-275 לחוק העונשין.

יותר חשוב, עובדות המעשה התרחשו ביום 20.06.08, בשעה 02:54, בכביש 20 בהרצליה.

הנה כי כן, ברור עתה שנגד המערער הוגשו שני כתבי אישום בשתי ערכאות שונות, על אותו מעשה. בנפרד על העבירות הפליליות ובנפרד על עבירות התעבורה.

אכן, בבית משפט לתעבורה אין סמכות לשפוט את המערער בעבירות הפליליות ה"טהורות", אבל לבית משפט שלום יש סמכות לדון את המערער על עבירות התעבורה, זאת מבחינת פשיטא.

בית המשפט העליון, כבר באלף הקודם, ברע"פ 3396/99, ניאס תאופיק נבאסו נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2), 684, אמר את הדברים הבאים לגבי מי שביקש רשות ערעור, בין היתר בשל כך שבשני הליכים שונים נדון בכתב אישום בעבירות מס הכנסה וכן בעבירות מע"מ, בשל אותן שנות מס. בית המשפט העליון אמר כהי לישנה:

"מודעת אני לעובדה כי הגשת כתב האישום השני...לאחר שהמבקש כבר נידון בעבירות מס הכנסה... גורמת למבקש אי-נוחות קשה שצריך היה למנעה. מן הראוי להקפיד על כך שהעובדה שרשויות המס פועלות באמצעות מנגנוני חקירה וגבייה נפרדים, לא תכביד על הנאשמים שלא לצורך.

חשוב שרשויות מס הכנסה ושלטונות מע"מ ישאפו לתיאום ביניהן, בעת העמדת עברייני מס לדין. העובדה כי נגרם למבקש אי-צדק ואי-נוחות בנסיבות האמורות...הם שיקולים שראוי לשקול אותם במסגרת קביעת עונשו".

בית המשפט העליון, בעניין נבאסו, דחה טענה שבשל הכפילות האמורה, עומדת למערער טענת ההגנה מן הצדק. ראשית, יש לומר שהדברים נאמרו לפני שחוקק ותוקן סעיף 49 (10) לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, ויכול והיום, לאור התיקון לחוק ולאור הפסיקה המקלה את הקריטריונים בעניין הגנה מן הצדק (ראה פרשת בורוביץ'), הייתה נקבעת הלכה שונה.

עדיין, העובדה ששני זרועות למשטרת ישראל, התביעה הפלילית והתביעה התעבורתית, מפצלת ללא כל היגיון וללא כל הצדקה אירוע אחד לשני כתבי אישום הגורמים להכבדה, הן על מערכת המשפט, הן על מערכת התביעה, הן על מערכות החקירה אך בעיקר על הנאשמים, מצדיקה, לטעמי, הקלה בעונש.

יש להבין, הדבר גם גורם למהות העניין – אין בית משפט השלום, בהרבה מקרים, זוקף לחומרה את הנסיבות שהתביעה טוענת להם, גם את העבירות שלא בפניו, כלומר, עבירות התעבורה החמורות במקרה זה, והן בית המשפט התעבורתי, כפי שנעשה לאור טיעוני התביעה בתיק שבפניי, זוקף לחובתו של הנאשם את העובדה שגם תקף שוטרים והתנהג כלפיהם באלימות, ואז ענישתו של אדם כזה עלולה, אף בתת-מודע של השופטים, להחמיר מעבר לנדרש.

אם הייתה זו הערתי הראשונה בעניין זה, יכול והתערבות בעונש לא הייתה נדרשת בתיק שבפניי, אך בדבריי הנני חוזר ואומר כבר שנים וגם בערכאה אחרת בה ישבתי. למרות שהדברים חוזרים בבתיה משפט ואומרים אותם, אין תיקון של ממש לסוגיה זו.