באשר נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982.

על המבקש הוטל קנס בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת שבוצעה ביום  11.4.13 (הודעת תשלום קנס מס' 90501626486).

במקרה דנן מדובר בדו"ח שניתן בגין צילום במצלמה אלקטרונית של רכב (מונית) אשר הזכות הציבורית רשומה על שם המבקש.

טיעוני המבקש

במועד ביצוע העבירה המונית היתה בחזקת מר ברק פורת והוא אשר נהג בה, ועל כן מבקש המבקש הסבת הדו"ח אליו.

הדו"ח לא הגיע לידיו על אף שביצע שירותי עקוב אחרי לכתובתו החדשה, ולפיכך נבצר ממנו להגיש בקשה להסבה במועד.

המבקש הינו נהג תיירות המצוי תקופות ארוכות מחוץ לבית, ובמועד העברת ההודעות לא שהה בביתו למעט יומיים.

על מבצע העבירה בפועל לשאת בנטל הקנס.

לבקשה צורף תצהיר של מר ברק פורת ואישור דואר ישראל כי הדו"ח הועבר ב"עקוב אחרי" לכתובתו העדכנית אך מאחר שלא נדרשו שתי ההודעות הוחזר הדואר לשולח.

תגובת המשיבה

המשיבה מתנגדת לבקשה, בעיקר מן מהטעם שהדו"ח נשלח כדין בדואר רשום ולא נדרש ע"י המבקש.

דיון והכרעה

ע"פ רישומי פלט דו"תן, הדו"ח נשוא הבקשה נשלח למבקש ביום 30.4.13 בדואר רשום מס' RR-011408348H4 לכתובתו הרשומה ולאחר שלא נדרש על-ידו חזר לשולח ביום 28.5.13 בציון "לא נדרש", כך שבהתאם לתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי מתקיימת חזקת מסירה, ועל המבקש הנטל להפריכה. 

המבקש טוען כי הדו"ח לא הגיע לידיו על אף שביצע "עקוב אחרי" ועל כן לא הגיש בקשתו במועדים הקבועים בחוק. טענה זו דינה להידחות מהטעם שאישור דואר ישראל, אותו צרף המבקש לבקשה, סותר מכל וכל טענה זו, כיוון שהוא מאשש כי דבר הדואר נשלח לכתובתו החדשה ואף מציין מפורשות כי הושארו לו שתי הודעות שרק לאחר שלא נדרשו הוחזר דבר הדואר לשולח.

המבקש העובד כנהג תיירות המציא אישור ממעבידו כי לא שהה בביתו מ-30.5.13-7.5.13 למעט בתאריכים 12.5.13-11.5.13.

ע"פ סעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, משחלף המועד להגשת בקשה להישפט, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה.

גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו.

בענייננו, אין בעצם שהיית המבקש לצרכי עבודה מחוץ לביתו כדי להוות נסיבה מיוחדת להארכת מועד. המבקש נכח בביתו יומיים בחודש, במהלכם יכול היה לסור לדואר ולקבל הדו"ח לידיו או לכל הפחות היה עליו לדאוג שמיופה כוח מטעמו יוציא את דבר הדואר בעבורו.

הואיל והמבקש לא הוכיח כי לא קיבל ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו, החזקה בעינה עומדת. ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל קבע כ' השופט רובינשטיין כי: "סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי... גם לא הובאו ,"נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".