ערעור על פס"ד בעניין ביטול פסק פינוי בשל אי הוכחת זכות מגורים בנכס חיצוני

השופטת י. שבח:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ג. הימן), מיום 01.11.2016 בת"א 58318-07-17, לפיו נתקבלה תביעת הפינוי שהוגשה ע"י המשיב ונקבע כי "אף לא אחד מבין הנתבעים זכאי להוסיף ולהחזיק בדירתו של התובע מכוחה של זכות לדיירות מוגנת או בכלל", ואלו נצטוו לפנות את הדירה נושא תביעת הפינוי, אף חויבו לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 13,000 ₪.

1.פסק הדין נושא הערעור ניתן בתביעה שהגיש המשיב נגד המערער, יליד שנת 1943, ונגד הנתבעת 2, ילידת 1955, רעייתו במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה (להלן- הנתבעת 2) אם לשתי בנות בוגרות מנישואין קודמים, בה עתר לפנותם מדירת המגורים שברחוב ***** **בתל אביב (להלן – הדירה), שהוא בעליה כיום, ואשר הושכרה לאביו המנוח של המערער ע"י בעליה הקודמים. אביו של המערער התגורר בדירה עד לפטירתו בשנת 1995. אמו של המערער הוסיפה להתגורר בדירה, כדיירת נגזרת, עד לפטירתה בחודש אפריל 2014. המערער, שהתגורר בדירה ביחד עם אמו וביחד עם הנתבעת 2, טען למעמד של דייר נדחה.

המערער והנתבעת 1 נישאו בשנת 2001. לאחר ההליך המשפטי, התגרשו המערער והנתבעת 2 וזו עזבה את הדירה. משכך הוגש הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא על ידי המערער בלבד.

2.בפסק דינו סוקר בית משפט קמא (כב' השופט ג. הימן), כהלכה וברהיטות, את הרקע שבדיני ירושת הדיירות בכל הנוגע לדייר נגזר ודייר נדחה; את ההבדלים ביניהם; את התנאים הנדרשים להוכחת הזכויות האמורות ואת ההלכות הרלבנטיות בסוגיה.

נקודת המוצא של בית משפט קמא הייתה כי המערער מקיים את אותם התנאים הנדרשים לצורך הכרתו כדייר נדחה: היותו בנו של הדייר המקורי ומגורים משותפים בדירה עם הדייר המקורי ועם הדייר הנגזר לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתם, וכי המחלוקת היחידה הצריכה הכרעה נעוצה בשאלת קיומו של התנאי הנוסף שבסעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 לפיו "לא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר", וזאת, בהתייחס לדירת עמידר הנמצאת ברחוב *** /// בתל אביב, בה התגוררה הנתבעת 2 טרם נישואיה למערער, אשר נרכשה על ידה ונרשמה על שמה, ובה מתגוררות שתי בנותיה הבגירות (להלן- דירת עמידר).

3.בית משפט קמא קבע כי "הדירה...נרכשה בידיה [של הנתבעת 2] באמצעות משכנתא, שנפרעה לאורך חייהם המשותפים של הנתבעים שניהם. בדיון בבקשת הרשות להתגונן העידה הנתבעת כי הדירה לא נרשמה על שמה קודם שסיימה לשלם את המשכנתא היה זה בשנת 2009..."; כי "עובדה זו, לצד היותם של הנתבעים בני זוג נשואים, מקימות לנתבע זכות להתגורר בדירה האחרת. זכות זו כשם שעומדת היא לנתבעת 2 ועל כך לא יחלוק איש, עומדת לאישה [המערער] אשר במאמץ חיים-משותף עמה – ואחרת לא הוכיחו הנתבעים, העמיד על כנה את הזכות להחזיק בדירה", וכי: "בין שהתגורר בדירה הזו מעט, בין שהתגורר בה באורח תדיר ובין שלא התגורר בה כלל, לנתבע זכות שבדין, זכות של קבע היא, לדור שם. אחרת – הוא לא הראה לבית המשפט".

בית משפט קמא פסק כי למערער "דירה אחרת למגוריו ומכאן שאין הוא עונה על התנאי אשר בסעיף 27 לחוק הגנת הדייר", והורה, כאמור, על פינויו מהדירה.

5. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את הערעור שלפנינו בו הלין על מסקנת בית משפט קמא לפיה מוקנית לו זכות חוקית להתגורר בדירת עמידר. בהתבוננו על יחסיו עם הנתבעת 2 בעת הרלבנטית, קרי: התקופה בה היו נשואים, טוען המערער כי דירת עמידר שייכת לנתבעת 2 ולה בלבד; כי זכותה לקבוע כי בדירת עמידר תתגוררנה בנותיה ואיש זולתן; כי אין הנתבעת 2 חייבת על פי הדין האישי לספק לו מדור; כי המשכנתא שנלקחה לצורך רכישת דירת עמידר שולמה ע"י נתבעת 2 בלבד ולא במאמץ משותף; וכי אין לו כל זכות בדירה.

בדיון לפנינו חזר בו המערער מבקשתו להתיר לו הוספת ראיות בערעור: הסכם הגירושין שנערך בינו לבין הנתבעת 2, פרוטוקול הדיון בית הדין הרבני וכן גט הפיטורין.

המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו.

6. הטענות שהועלו ע"י הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל פה, המסגרת הדיונית בה התנהל ההליך בבית משפט קמא, וההלכות הרלבנטיות ל"דירה אחרת למגורים" במקביל לאלו שעניינן בשיתוף בנכסים בין בני זוג – מחייבות את קבלת הערעור. להלן אפרט.