פסק - דין
המדובר בתביעה כספית על סך 80,000 ₪, בגין הפרת הסכם, אובדן רווחים וכן פיצוי בגין לשון הרע.
לטענת התובעת מאז שנת 2003 היא עבדה כקבלן לביצוע עבודות תכנון, בניה ושיפוצים בקיבוץ יחיעם (להלן: "הקיבוץ"). הנתבע פנה אליה בשנת 2005 והציע לה לשמש עבורה כקבלן משנה, יבצע עבורה חלק מהעבודות בקיזוז רווח קבלני. התובעת התנתה חתימת ההסכם בכך כי הנתבע יימנע מלהתחרות בה ולא ייצור קשר עסקי עם הקיבוץ או מי מדייריו ללא ידיעת התובעת וכן כי ייאסר על הנתבע לקבל מהקיבוץ או מי מדייריו עבודה, שאם לא כן יהיה חייב הנתבע לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בסך 17% מכל ערך העבודות שיקבל (להלן: "ההסכם"). החוזה נחתם והצדדים החלו לפעול על פיו.
בחודש 6/2006 או בסמוך לכך נודע לתובעת כי הנתבע מפר את ההסכם וכי יצר עם הקיבוץ ודייריו קשר עסקי שלא באמצעותה וקיבל מהם עבודות. סך העבודות אשר ביצע הנתבע בקיבוץ נאמדות בכ- 200,000 ₪. על עקב כך עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום סך של 34,000 ₪, שהינם 17%, כמתחייב על פי ההסכם.
כן טוענת התובעת כי הנתבע מוציא דיבתה רעה בפני הקיבוץ, דייריו והאחראים שם, בטענות כוזבות לפיהן התובעת אינה מבצעת עבודתה באופן מקצועי ואינה משלמת לנתבע את שכרו. לאור התנהגותו של הנתבע התובעת לא קיבלה עבודות מטעם הקיבוץ.
בנוסף נטען כי הנתבע נהג לפנות ללקוחות התובעת בקיבוץ, ללא ידיעת התובעת, ולקבל מהם כספים ישירות, למרות שעבד כקבלן משנה בלבד. התנהגות זו של הנתבע גרמה ואף עתידה לגרום לתובעת נזקים.
נזקי התובעת, לטענתה, הם:
פיצוי בהתאם להסכם- 34,000 ₪.
אובדן רווחים וגרם הפרת חוזה- 70,000 ₪.
פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק 20,000 ₪.
יחד עם זאת, התביעה הוגשה על סך 80,000 ₪ וזאת מטעמי אגרה. אעיר כאן כי בסיכומי ב"כ התובעת הוא מציין נזקים בשיעור 231,840 ₪, אך ברור כי תקרת התביעה הנה סך 80,000 ₪ בלבד.
הנתבע הכחיש בהגנתו את תוכנם של ההסכמים אשר צורפו לתביעה לרבות קבילותם ודרש הצגת המקור. כן נטען כי סעיף 12 להסכם מהווה תניה מקפחת, שכן ההסכמים הינם באשר ל-2 דיירים בלבד מהקיבוץ, ההסכמים היו לתקופה של 3 חודשים בעוד התניה אינה מוגבלת בזמן וכוללת את כל דיירי הקיבוץ. כן נטען כי התניה מקפחת בכך שנאסר על הנתבע באופן גורף לקבל עבודות שהקיבוץ או דייריו דורשים ממנו, וזאת ללא ידיעת התובעת, וכי השיעור הרווחי המתבקש הינו מוגזם ו/או לא מוצדק.
בנוסף טען הנתבע כי מההסכמים הנ"ל הושמטה פיסקה אשר נוספה לסעיף 12 להסכם וקובעת שההסכם הינו הדדי, דהיינו, אף לתובעת אין זכות להעסיק קבלן אחר מלבד הנתבע, ואם תעשה כן, יהא עליה לשלם לנתבע 17% מעלות העבודה.
הנתבע טען כי הוא מעולם לא הפר את ההסכמים עם התובעת, וכי התובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם, עת העסיקה קבלן אחר בקיבוץ ולא שילמה לנתבע 17% כמתחייב. בהתנהגותה זו גרמה התובעת לנתבע נזקים.
כן נטען כי דיירי הקיבוץ לא היו מוכנים להתקשר עם התובעת וזאת ללא קשר לנתבע, מסיבות השמורות עימם, והם דרשו התקשרות ישירה עם הנתבע. הנתבע לא פנה לדיירי הקיבוץ, כי אם ההיפך הוא הנכון.
יתרה מכך- הדיירים פנו לנתבע שיסיים העבודות, בעוד הוא לא קיבל הכספים כי אם התובעת. אשר על כן הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות.
הצדדים הגיעו לידי הסדר דיוני בתיק לפיו פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב שיוגשו לרבות מסמכים שיצורפו לתיק, ללא שמיעת ראיות הצדדים.
באשר לפיצוי בהתאם להסכם:
אומנם הנתבע מכחיש את ההסכמים עם התובעת, אך באותה נשימה טוען כי מההסכמים שצורפו הושמטה פיסקה אשר נוספה לסעיף 12 להסכם, לפיה ההסכם הינו הדדי, כך שאף לתובעת אין זכות להעסיק קבלן אחר מלבד הנתבע. ברור כי טענה זו של הנתבע בדבר "השמטה" מלמדת בראש ובראשונה כי היה הסכם. כמו כן, המדובר בטענה "בעל פה" מול מסמך בכתב, שכן לא צורף הסכם המעיד אחרת. מעבר לכך, ככל שהנתבע טוען (או רומז) לטענת זיוף, הרי שמוטל עליו נטל הוכחה מוגבר. הנתבע לא עמד בנטל זה, שכן לא צרף הסכם המעיד אחרת.