החלטה
1.התיק שבפניי נפתח בסדר דין מקוצר, ובמסגרתו ביקשה התובעת להורות על פינוי מושכר המוחזק בידי הנתבעת, ועל חיוב הנתבעת בשכ"ד ראוי בגין התקופה שמתום תקופה השכירות המקורית ועד ליום הגשת התובענה.
בכתב התביעה, אשר הוגש ביום 26/4/10, ציינה התובעת כי רכשה למעשה את הנכס המושכר מאת חב' תנופה, אשר השכירה אותו במקור לנתבעת, וכי על כן רכשה אף את הזכויות על פי הסכם השכירות. עוד צויין כי נציג חב' תנופה היה שותף עסקי אצל הנתבעת בתקופה הרלבנטית להסכם השכירות, ולכן הנתבעת שילמה דמי שכירות מופחתים ולא ראויים, בסך של $1,000 לחודש. משנסתיימה תקופה השכירות המקורית, טוענת התובעת, נמנעה הנתבעת מלפנות את המושכר אף שלא ביקשה לממש את האופציה להאריך את תקופה השכירות (וזאת למרות שניתנה בידה האפשרות לעשות כן, בפניות נציג התובעת אליה).
2.הנתבעת הגישה בקשה למחיקת כותרת ולחלופין למתן רשות להתגונן, צירפה תצהיר מטעמה, וטענה, בין היתר, כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, הואיל והסכום הנתבע במסגרתה אינו ניתן לחישוב אריתמטי (שכ"ד ראוי).
3.התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה, ובמסגרת בקשה זו עתרה להורות על שינוי כותרת התביעה ל'תביעה לפינוי מושכר' בהתאם לתקנה 215 ח', ולהסיר את הסעד הכספי מהתובענה, אשר יתבע באופן נפרד עבור כל התקופה למן סיום הסכם השכירות של הנתבעת ועד לפינויה.
נימוקי הבקשה מציינים, כי לנתבעת לא ייגרם כל נזק משינוי כותרת התביעה ודיון בסדר דין של תביעה לפינוי מושכר, וכי מטרת התיקון הנה לייעל ולהביא לסיום מהיר של ההליך ולפינוי מוקדם של הנתבעת מהמושכר.
עוד טוענת התובעת, כי בטענות הנתבעת בכתב ההגנה הן לגבי הבעלויות בנכס והן לגבי עניין רישום הנכס אצל מנהל מקרקעי ישראל (הגם שלא ברור הקשר אל הנתבעת וכי מה לה כמי ששכרה את הנכס ולעניין הטיפול ברישומו של הנכס), לא נועדו אלא למטרה אחת בלבד, והיא דחיית הקץ.
4.ביום 10/11/10 הגישה הנתבעת תגובתה לתיקון כתב התביעה, לטענתה היא שוכרת את המושכר מזה שנים עם אופציה להאריך תקופת השכירות, וכי מימשה את האופציה שניתנה לה. עוד טענה כי המשכירה, ממנה שכרה הנתבעת את המושכר, הנחתה אותה להעביר את דמי השכירות לתובעת וכך מידי חודש בחודשו משלמת הנתבעת לתובעת את דמי השכירות, עובדה אשר הועלמה מעיני ביהמ"ש.
לטענת הנתבעת, לאחר שהגישה בקשת רשות להתגונן, וחשפה את הגנתה, מבקשת התובעת עתה לקבל יתרון לעצמה בתיקון כתב התביעה לאחר שנחשפה בפניה הגנת הנתבעת ולהוריד לטמיון את כל ההליכים שננקטו עד כה. לשיטתה, הדבר איננו יותר מאשר בקשה שתרשה לה להפסיק את התביעה המקורית.
עוד מוסיפה הנתבעת, כי בקשתה של התובעת מוגשת בחוסר תום לב. מצד אחד היא גובה מהנתבעת דמי שכירות ומצד שני מגישה נגדה תביעת פינוי ומשהתברר לה כי יש הגנה בפי הנתבעת מבקשת היא לצמצם את תביעתה לדרך דיון אחרת שמא תקבל התובעת יתרון לעצמה.
בכל מקרה, גורסת הנתבעת, התיקון לא בא לעזור לביהמ"ש להכריע בשאלות השנויות במחלוקת, אלא לשינוי דרך הבירור בסדר דין האזרחי של מחלוקות אלה ולכך לא נועדה תקנה 92 לתקנות סדר הדין.
5.ביום 21/12/10 הוגשה תשובת התובעת לתגובת הנתבעת לתיקון כתב התביעה, ראשית טוענת התובעת, כי טענות הנתבעת בתגובתה סותרות את עצמן, ואינן נתמכות בתצהיר בהתאם לתקנות סדר הדין. תיקון כתב התביעה לא רק שיקצר את ההליכים, אלא יביא לבירור יעיל ומהיר של המחלוקת שבין הצדדים. גם בטענות הנתבעת, אשר חוזרות על עצמן, לפיהן יש יתרון לתובעת לאחר חשיפת ההגנה, אין על מה לסמוך, שהרי ממילא בהליך של תביעה לפינוי מושכר יש להגיש יחד עם כתבי הטענות את תצהירי העדות.
6.לאחר ששקלתי את הדברים, אני רואה לנכון לקבל את הבקשה, ואבהיר:
א.ביום 9/6/10 הגישה הנתבעת בקשה למחיקת כותרת, ולחילופין בקשת רשות להתגונן. הנתבעת לא ביקשה מחיקת כותרת והארכת מועד לבקשת רשות להתגונן, אף שיכולה היתה לעשות כן, לו רצתה לשמור את הגנתה בשלב זה לעצמה. מאחר ובחרה לא לעשות כן, הגנתה נחשפה, טענותיה הועלו ולא נגרם לה נזק של ממש.
ב.תצהירים של שני הצדדים הוגשו זה מכבר לתיק, כך תצהיר הנתבעת צורף לבקשתה למתן רשות להתגונן ותצהיר התובעת צורף להעתק כתב התביעה המתוקן שהגישה לתיק. במצב דברים זה ממילא חשופות הגרסאות בתיק, ואין כל תועלת ב"השבת המצב לקדמותו", תוך דחיית בקשת התובעת בשל כך. נהפוך הוא, התועלת הדיונים מחייבת שימוש בתצהירים שכבר הונחו בפני ביהמ"ש, לצורך קידום ההליך וייעולו.
ראוי לציין כי בשנים האחרונות בוצעו מספר תיקונים בתקנות סדר הדין האזרחי, שכולן כאחת מביאות לחשיפת הגרסאות העובדתיות בשלבה המקדמי של ההליך, והכל על מנת לייעל את ההליך הדיוני ולזרזו. משמצא המחוקק לנכון להעדיף זירוז ההליך תוך חשיפת העובדות בשלב המקדמי על פני "הסתרת הקלפים קרוב לחזהו" של הצד המתדיין, אין עוד להעלות טיעון זה כהצדקה ראויה למנוע תיקון ההליכים.
ג.מלשון תקנה 92 ומפרשנותה עולה, כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין – נעתרים לו ברוחב לב, אולם כאשר אין בתיקון תועלת לבירור הפלוגתאות – לא יהיה בו צורך.
נראה כי המחלוקת האמיתית שבין הצדדים כאן היא האם יש לקבוע כי הנתבעת מחזיקה בנכס מעבר לתקופת השכירות שלא כדין, והאם ישנה הצדקה בדרישה לפנותה לאלתר מן הנכס. אם התשובה לשאלה זו חיובית, ממילא ההתדיינות ביחס לשאלת שיעור דמי השכירות בגין התקופה שמעבר לתום תקופת השכירות המקורית תחייב הבאת ראיות ודיון נפרד ומוטב שתעשה לאחר הפינוי, באופן שיימנע את הצורך בפיצול הסעדים. מנגד, אם יתברר כי הצדק עם הנתבעת, וכי ממילא אין כל הצדקה לפינויה מהנכס, כי אז, לשיטת הנתבעת, אין היא חבה בתשלום נוסף מעבר לזה אותו היא משלמת לכאורה בפועל, וממילא אין כל תועלת בניהול הליך בנוגע לסוגיה הכספית.
הנה כי כן, המחלוקת האמיתית שבין הצדדים כאן כיום היא המחלוקת ביחס לשאלת זכאותה של הנתבעת להחזיק בנכס.
הדרך היעילה ביותר לבחון סוגיה זו היא בניהול ההליכים לפי סדר הדין המיוחד שיועד להם, הוא סדר הדין הקבוע בהוראות תקנה 215ז לתקסד"א, והצדק בעניין זה עם התובעת, כי שינוי סדר הדין יביא לבירור המחלוקת האמיתית השנויה בין הצדדים דכאן. לפיכך, סבורני כי אין לקבוע כי שינוי סדר הדין, כשלעצמו, וכאשר נקבע סדר דין מיוחד ויחיד לבירור סוגיה זו, אינו אלא שינוי פורמלי דיוני שנועד לשרת את התובעת.