החלטה
לפני בקשה מטעם המבקשת, התובעת בהליך דנן, להורות על מחיקת התביעה, מבלי לחייבה בתשלום הוצאות, וזאת נוכח המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו המבקשת ובעליה, אשר מונע מהם להמשיך בניהול ההליך.
מנגד טען המשיב, כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם אין להיעתר לבקשה למחיקת התובענה, ועל אחת כמה וכמה ללא צו להוצאות, וזאת נוכח השלב בו מצוי ההליך, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים, ונוכח העלויות בהן נאלץ לשאת לשם ניהול הגנתו עד לשלב זה. לטענת המשיב, מחיקת התובענה בשלב זה, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים, בשונה מדחייתה, יהא בה כדי לשלול ממנו יתרון דיוני שרכש במסגרת ההליך ועלול לגרום לו לנזק בלתי הפיך לאחר שחשף את מלוא הגנתו. לטענתו, בקשת המבקשת הוגשה לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו ולאחר שגרסת הגנתו הובאה במלואה לפני המבקשים ולאחר שנוכחו בדבר סיכויי תביעתם. לטענתו, יש בבקשה זו משום שימוש לרעה בהליכי משפט. משכך התבקש בית המשפט להורות על דחיית התובענה ולא על מחיקתה. כמו-כן עמד המשיב על חיוב המבקשים בהוצאות ריאליות, בסך של 90,000 ₪, בגין ניהול ההליך על-ידו עד כה. להוכחת סכום זה, צירף המשיב לתגובתו העתקי חשבוניות מס/קבלות אשר הוצאו לו על ידי בא-כוחו. יצוין, כי המשיב הסכים לפסיקת הוצאות בסך של 45,000 ₪ במקרה של דחייתה התובענה ועמד על בקשתו לפסיקת מלוא הסכום במקרה של מחיקת התובענה.
בתשובת המבקשת לתגובת המשיב, חזרה המבקשת על טענתה, לפיה, עקב שיקולים כלכליים נאלצה לבקש את הפסקת ניהול התובענה, וכי אין המדובר בחזרה מההליך לאור סיכויו. לשיטתה, נימוקי תביעתה איתנים, ולו היה באפשרותה להמשיך לנהל את התובענה, הייתה עושה כן. לטענתה, ממילא טרם התקיים דיון הוכחות בתיק דנן, ועל כן אין בחשיפת הראיות על ידי מי מהצדדים כדי לגרם נזק למי מהצדדים במקרה של מחיקת התובענה. כן הוסיפה המבקשת וטענה לעניין גובה ההוצאות הנדרשות על ידי המשיב, כי מהחשבוניות שצירף המשיב לתגובתו, לא ניתן ללמוד, כי מדובר בהוצאות הנוגעות להליך זה דווקא, או שמא בתשלומים אשר הועברו לבא כוחו של המשיב בעניין טיפול משפטי אחר כלשהו. כן הוסיפה המבקשת לעניין זה וטענה, כי פסיקת הוצאות בסך הנדרש, המהוות קרוב לשליש מסכום התביעה, אינה מידתית ואינה סבירה.
ביום 27.8.12 הוגשה הודעת ב"כ המשיב בה ביקש להבהיר, כי כלל התשלומים ששולמו לידיו על ידי המשיב, שולמו בגין ניהול הליך זה, וכי מעבר להליך זה לא טיפל עבור המשיב בעניין משפטי אחר כלשהו.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 26.7.12 ניתנה החלטת בית המשפט במסגרתה התבקשה המבקשת להבהיר עמדתה לעניין דחיית התובענה בניגוד למחיקתה, תוך שצוין בהחלטה זו של בית המשפט, כי יהא בעמדתה זו של המבקשת להקרין על גובה ההוצאות אשר יפסקו בהליך דנן.
ביום 2.8.12 ניתן צו כינוס כנגד המבקשת. משכך, ביום 11.9.12 הוגשה הודעה מטעם ב"כ המבקשת, לפיה לאור צו הכינוס אשר ניתן כנגד המבקשת, אין בסמכות המבקשת או באי כוחה כדי להביע עמדה כלשהי בעניין המשך ניהול ההליך, וכי הדבר מצוי בגדר שיקול הדעת של כונסי הנכסים הזמניים אשר מונו למבקשת.
משכך, נדרשו כונסי נכסי המבקשת להביע עמדתם בעניין זה. ביום 6.5.13 הוגשה הודעה ובקשה מטעם המנהלים המיוחדים של נכסי המבקשת, בה ציינו, כי בפרק הזמן שעמד לרשותם, ערכו הללו בדיקות וחקירות הנוגעות להליך המשפטי דנן, אולם עד למועד הגשת הודעתם, לא עלה בידם לקבל את כלל החומר הנדרש להשלמת הבירור בקשר להמשך ניהול ההליך המשפטי דנן.
כונסי הנכסים אף שבו וחזרו על טענת המבקשת, לפיה הסיבה להפסקת ניהול ההליך המשפטי דנן על ידי המבקשת אינה נעוצה בסוגיית סיכויי התביעה, אלא רק בחוסר יכולתה הכלכלית של המבקשת לשאת בעלויות ניהול ההליך המשפטי. לטענתם, במצב הדברים הנוכחי, בו נקלעה המבקשת להליכי פשיטת רגל, הרי שהגורם שייפגע מדחיית התובענה תחת מחיקתה, אינה המבקשת עצמה או הגורמים הקשורים אליה, אלא נושי המבקשת, אשר אין להם כל חלק במחדלי המבקשת וחבריה בתקופת ניהול התביעה. משכך טענו, כי אין לשלול מנושי החברה את הזכות להיפרע מנכסי המבקשת במלואם, לרבות זכויות תביעה העומדות למבקשת כנגד צדדים שלישיים באופן היוצר מעשה בית דין טרם נתגלו הפרטים הרלוונטיים, ומשכך יש להותיר להם את האפשרות להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט שדן בהליכי פשיטת הרגל של המבקשת. בנסיבות אלו ביקשו להורות על מחיקת התובענה ולא על דחייתה.
לעניין סוגיית ההוצאות הבהירו כונסי הנכסים, כי הם משאירים סוגיה זו לשיקול דעת בית המשפט אולם ביקשו להבהיר בנוסף, כי כל סכום הוצאות אשר ייפסק לטובת המשיב בגדר ההליך דנן, ייחשב כחוב עבר שהינו בר תביעה בהליכי פשיטת רגל ואשר בגינו יהא על המשיב להגיש תביעת חוב לתיק פשיטת הרגל.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לרבות עמדת כונסי הנכסים, אני סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן יש להורות על מחיקת התובענה ולא על דחייתה. טעמי יפורטו להלן.
סמכות בית המשפט להורות על מחיקת תובענה קבועה בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). תקנה זו מפרטת את המקרים בהם מוסמך בית המשפט להורות על מחיקת התביעה, לרבות, כאשר כתב התביעה אינו מראה עילה, כאשר שוויו של נושא התביעה נשום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב, כאשר לא שולמה אגרה מספקת או כאשר מדובר בתביעה טורדנית או קנטרנית. יחד עם זאת, אין מדובר ברשימה סגורה ובית המשפט רשאי, במסגרת סמכותו הטבעית, להיזקק גם לעילת מחיקה אשר אינה מנויה בתקנה דנן (ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, בעמ' 168).
לעומת סמכותו זו של בית המשפט להורות על מחיקת התביעה, לבית המשפט מסורה אף הסמכות להורות על דחיית התביעה. סמכות זו מוסדרת בתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי והיא מפרטת את המקרים בהם מוסמך בית המשפט להורות על דחיית התביעה, לרבות, כאשר מדובר במעשה בית-דין או חוסר סמכות או כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית המשפט שנתן לדחות מלכתחילה את התובענה כנגד הנתבע.
בשונה מהחלטה המורה על מחיקת תביעה, הרי שבהחלטת בית המשפט המורה על דחיית התביעה נוצר מעשה בית דין, והחלטה שכזו גורמת להפסקת ההליך ולשלילת האפשרות לחדשו בעתיד. משכך, יש לנהוג במשנה זהירות בטרם מתן החלטה על דחיית תובענה בטרם הושלם בירורה והוכרעה לגופה.
במקרה דנן, אין חולק, כי המבקשת נקלעה לקשיים כלכליים בגינם נכנסה, במקביל לניהול ההליך המשפטי דנן, להליכי פשיטת רגל. בנסיבות אלו, סביר הסברה, כי נוכח קשייה הכלכליים אין ביכולתה להמשיך לנהל תביעתה. כמו-כן, וכעולה מתגובת כונסי הנכסים אשר מונו למבקשת, בנקודת זמן זו, טרם עלה בידם לגבש עמדה ביחס להליך המשפטי דנן, נוכח מידע מהותי אשר אינו מצוי בידיהם.
מנגד, מצוי המשיב, אשר כנגדו מתנהל הליך משפטי, ומשכך זכאי לוודאות מסוימת ביחס להמשך ניהול ההליך המשפטי שנגדו. משכך, כי יש להביא הליך זה לסיומו, ולא די בעיכובו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה, כי יש להורות על מחיקת התביעה ולא על דחייתה. אינני סבורה, כי מחיקת התביעה תוביל למצב בו נשלל מהמשיב יתרון דיוני שרכש במסגרת ההליך ותגרום לו לנזק בלתי הפיך לאחר שחשף את מלוא הגנתו. ההליך התקיים והתקדם באופן סימטרי, וממש כשם שהמשיב התגונן ומסר גרסתו, כך גם המבקשת, וגרסאות אלו שרירות וקיימות, גם במידה והתובענה תוגש בשנית בעתיד. לעניין זה יצוין, במאמר מוסגר, ומבלי לקבוע מסמרות, כי ייתכן דווקא ויש בחומר המשפטי המצוי בהליך זה, לרבות הראיות אשר הוצגו במסגרתו, כדי להקרין על החלטתם של כונסי נכסי המבקשת, בבואם לשקול באם לנקוט בהליך משפטי נוסף כנגד המשיב.
יחד עם זאת, אני סבורה, כי יש ליתן את הדעת לעובדה, כי המשיב נאלץ להוציא הוצאות כספיות לשם ניהול הגנתו, ומשכך יש לחייב המבקשת בהוצאות ניהול ההליך המשפטי עד כה. אכן, המשיב מצדו טען לעניין זה, כי לשם ניהול הגנתו, נאלץ לשאת בשכר טרחת בא כוחו בסך של כ- 90,000 ₪. אני אף ערה להודעת ב"כ המשיב מיום 27.8.12 לפיה כלל התשלומים ששולמו לידיו על ידי המשיב, שולמו בגין ניהול הליך זה. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון, כי ההליך שלפניי מגיע לסיומו בטרם הוכרע לגופו על ידי בית המשפט, והמשיב אף פטור מהמשך ניהולו של הליך זה אשר בו טרם התקיים השלב המשמעותי של שמיעת הראיות והגשת סיכומי הצדדים, וממילא נחסך אף ניהול הליך ערעור פוטנציאלי של מי מהצדדים. משכך אני סבורה, כי סכום ההוצאות הנדרש הינו גבוה מדי, ואין הצדקה לפסיקתו, וכי סכום הוצאות ראוי וסביר, הנפסק על דרך האומדן ובהתחשב במכלול הנתונים הנ"ל, הינו כמפורט להלן.
לסיכום: אני מורה על מחיקת התביעה. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין ניהול ההליך בסך 25,000 ₪. סכום זה יגבה על פי כל דין, לרבות הליך הכינוס.
המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים ולכונסי הנכסים ותסגור את התיק.