אשרף נ' דוידוב

פסק דין

התובעת, באמצעות בעלה ובתה, רכשה טלפון נייד מאדם מסוים, בעקבות מודעה שפורסמה באתר אינטרנט, וזאת בעת מפגש שהתקיים במקום עליו הסכימו הצדדים טלפונית.

התמורה הסתכמה בשיעור של 1,600 ₪. לאחר זמן מה, הסתבר שהטלפון אינו תקין. תלונה למשטרה הוגשה, אולם בהעדר פרטים מספקים באשר לזהות המוכר, לא הגיע ההליך המשטרתי לכלל מיצוי ולאחר מכן הוגשה התביעה.

מהלכים שננקטו לאיתור המוכר הובילו את התובעת אל הנתבע.

הנתבע טוען שהוא לא היה מעורב כלל ועיקר במהלך של מכירה של מכשיר פלאפון לתובעת. בדיון ראשון שהתקיים בתיק הודיע עד התביעה, מר אשר אשרף, כי הוא אינו מזהה בוודאות את הנתבע כמי שמכר את הפלאפון. בתו, שהיתה עמו במעמד הרכישה, הודיעה שהיא מזהה את הנתבע כמי שמכר את מכשיר הפלאפון.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה לפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע הוא הגורם שמכר את מכשיר הפלאפון:

עסקינן בתביעה במסגרתה מבוקש לייחס לנתבע אחריות בגין מהלך בעל השלכות מתחום המשפט הפלילי. המעשה המיוחס לנתבע הוא התנהלות של מרמה. יש צורך להניח תשתית עובדתית מספקת לצורך ביסוס עילת תביעה כאמור. בסיס עובדתי מספק לא הונח בפניי.

העדר זיהוי מוחלט של שני הגורמים מטעם התובעת שנכחו במפגש המכירה, די בו כדי להוביל לדחיית התביעה. מר אשרף הוא הגורם המבוגר שנכח במפגש. די בכך שהוא הבהיר שהוא אינו מזהה בוודאות את הנתבע כמי שמכר את מכשיר הפלאפון על מנת שהתביעה תידחה.

נטען שבשלב מסוים עזב המוכר את המקום. הדעת נותנת שמר אשרף ובתו היו מבחינים במאפיין ייחודי הקשור עם הנתבע. הנתבע סובל מנכות המתבטאת בצליעה. הוא טען לעניין זאת במהלך הדיונים, והדבר אף ניכר כאשר הנתבע נכנס אל אולם הדיונים ויצא מהאולם. עצם העובדה שלא היתה התייחסות למאפיין זה בהתנהגות הנתבע, אף היא מלמדת שיש מקום לדחות את התביעה בהעדר הוכחה.

באופן עקרוני, מצאתי את עדות הנתבע מהימנה. התרשמתי כי היה בדעת הנתבע להוכיח את העדר הקשר בינו לבין המקרה, הוא אף ביקש באופן יזום שיינתן צו שיופנה אל תאגיד הסלולר על מנת להוכיח ולבסס את עמדתו.

נטען שהמוכר ציין שהוא חייל. הנתבע הבהיר שהוא אינו חייל ושהוא לא התגייס לצבא בשל הנכות. אמו של הנתבע אישרה את הפרטים בעדותה בדיון שהתקיים היום.

קיימת אפשרות לפיה המכשיר שנמכר לתובעת היה רשום על שם אמו של הנתבע. אביו של הנתבע ציין בדיון הקודם שלבנו נגנב או אבד מכשיר פלאפון זמן מה לפני האירוע, ויתכן שאחר התחזה לבנו והוא זה שמכר את המכשיר לתובעת. אמו של הנתבע הבהירה שהיא לא הותירה ברשותה מסמכים המעידים על רכישת מכשירי פלאפון (בדיון הקודם הוריתי על הצגת מסמכי הרכישה), ובסופו של יום כאשר הוגשה בקשה ליתן צו המופנה אל תאגיד התקשורת לצורך קבלת מסמכי רכישה, לא ראיתי מקום לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שאמו לא שמרה את מסמכי הרכישה. גם אם מדובר במכשיר פלאפון אשר שייך היה לנתבע או לאמו, לא שוכנעתי, לאחר שמיעת עדות הנתבע, כמו גם לאחר שמיעת העדויות הנוספות, כי הנתבע היה מעורב במכירת מכשיר הפלאפון לתובעת (בנסיבות כאמור לא ראיתי מקום ליתן צו המופנה אל תאגיד התקשורת).

לא ראיתי מקום ליתן במסגרת תביעה אזרחית המתבררת בבית משפט לתביעות קטנות צו המופנה אל צד ג' – אתר האינטרנט יד 2 – לחשיפת פרטי הגורם שפרסם מודעה על מכירת מכשיר פלאפון. מעבר להשלכות המשפטיות הכרוכות במתן צו כאמור, אין מקום להטיל על צד ג' חובה לטרוח ולאתר מודעה מסוימת, במיוחד כאשר הפרטים לגביה הם חלקיים בלבד.

על יסוד האמור והמקובץ לעיל, אני קובע שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח ולבסס את יסודות התביעה. התביעה נדחית. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע את הוצאות ההליך המשפטי על סך של 750 ₪ בתוך 30 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ד, 05 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.