פסק דין
לפני תביעה כספית בסכום של 7,684 ₪.
על פי כתב התביעה, התובע הינו בעליו של בית עסק לממכר רהיטים בתל אביב. בתאריך 14.2.10, לאחר שעמד ביעד מכירות אותו הציבה לו חברת "האחים מנדלבוים בע"מ", העבירה זו לבית העסק – כביטוי לשביעות רצונה – מסך אלקטרוני על מנת שישמש אמצעי פרסום ושיווק למכירת מוצריה. במכשיר בוצע שינוי טכנולוגי – הוצאת הטיונר – כך שהיווה מסך בלבד ללא יכולת קליטה.
ואף על פי כן, בתאריך 24.11.10 דרשה הנתבעת מהתובע, בהסיקה כי מדובר במקלט טלוויזיה, כי ישלם אגרת טלוויזיה לשנים 2008-2010 בסכום של 1,765 ₪ (נספח ג לכתב התביעה).
התובע חלק על דרישת החוב ופנה לנתבעת, כמו גם לנציב קבילות הציבור אצלה על מנת לבטל הדרישה. עם זאת, מאחר שחשש מפני הליכים משפטיים בו מוסמכת לנקוט הנתבעת, הזדרז לשלם את החוב ובכל זאת לא מנע הדבר מהנתבעת לשלוח לו מאוחר יותר "התראה בטרם הגשה לביצוע של תביעה על סכום קצוב לפי הוראת סעיף 81א 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967". מכל מקום, עתה הוא תובע השבתו של הסכום אותו שילם, העומד בצרוף הפרשי ריבית והצמדה ליום הגשת התביעה, על סך של 1,834 ₪. עוד הוא תובע הוצאות בגין נסיעות, חניה, טלפונים, הפסד שעות עבודה, צילומים ובולים בסכום של 850 ₪, עגמת נפש סכום של 1,500 ₪, פיצויים מוגברים בסך של 1,000 ₪ ופיצויים לדוגמא בסך של 2,500 ₪.
הנתבעת טוענת להעדר סמכות עניינית של בית המשפט זה באשר הסעד לו עותר התובע הינו סעד הצהרתי לפיו, למרות שהחזיק במקלט טלוויזיה - הוא אינו חייב בתשלום האגרה. עוד נטען להעדר סמכות מקומית, שכן מקום מושבה של הנתבעת הינו בירושלים. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי
הנתבע לא הודיע לה, כפי חובתו שעל פי הדין, שרכש מקלט טלוויזיה, ועל כן רואים אותו כמי שרכשו בשנת הייצור שלו (לדידה, שנת 2008), ומיום זה הוא מחויב באגרה. אישור טכנאי אותו הציג התובע המאשר כי למקלט אין יכולת לקלוט שידורים הינו מתאריך 28.12.10, ומשמעותו כי הטיונר הוצא מהמקלט רק ממועד זה כאשר עד אז היתה בו יכולת קליטת שידורים מלאה. על כן ניתן היה לדרוש את תשלום האגרה למן שנת 2008.
בתאריך 17.7.12 נערך דיון במעמד התובע ונציג הנתבעת – מר לבקוביץ'.
לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, בחלקה.
אני מקבלת את גרסתו של התובע כי קיבל מחברת "האחים מנדלבוים בע"מ" מכשיר המהווה מסך בלבד. תימוכין לכך ניתן למצוא בחשבונית מס מיום 14.2.10 שהוצאה על ידי "ניופאן" ממנה נרכש המכשיר (נספח א' לכתב התביעה), וממכתב "תעשיות פולימרים זיקים" (מנדלבוים) לפיו המסך נמסר לצורך הצגת מוצרי החברה ללקוחות בית העסק, והוא משמש ככזה מיום הצבתו בעסק (נספח ב לכתב התביעה). זאת ועוד; בתאריך 28.12.10 אישר טכנאי מטעמו של התובע, על גבי קבלה אותה רשם לבית העסק, כי "ה – LCD טושיבה אין אפשרות לקלוט שידורי RF-TV אין חיבור שקע לאנטנה" (נספח ח' לכתב התביעה). לא מצאתי בקבלה זו כדי להוות ראיה, כטענת הנתבעת, לכך כי רק במועד זה ביצע הטכנאי ניתוק של פעולת אפשרות קליטת השידורים במכשיר.
הנתבעת אמנם טוענת כי סוקר מטעמה שביקר בבית העסק התרשם כי מדובר במקלט טלוויזיה, ולא זו בלבד אלא גם במקלט ששנת ייצורו 2008 (ומכאן החיוב באגרת טלוויזיה למן שנה זו). אלא, שהנתבעת לא המציאה כל אסמכתא לאמור. נציגה ביאר כי הסוקר הינו למעשה נציגו של עו"ד פרנקל – המייצג את הנתבעת במגזר זה של עסקים – ואין בידו להציג כל דוח או תמונות אשר צולמו באותו ביקור שערך בבית העסק, ביקור שבו הגיע לכלל מסקנה כי מדובר במקלט טלוויזיה ששנת ייצורו 2008. זהו המקום להדגיש כי הנתבעת דווקא יודעת לערוך דוחות שכאלה. כך לדוגמא, אפנה ל"דוח ביקור בית" מיום 2.4.12 שנערך בבית העסק בו אישר המבקר כי המכשיר משמש למצגות בלבד ו"אין טיונר" (נ/2). מכאן, שלא ברור על סמך איזו תשתית ראייתית נשענה הנתבעת עת החליטה לדרוש מהתובע את אגרת הטלוויזיה לשלוש שנים, מתוכם שנתיים עובר לרכישת המסך (לדרישה ראו ת/1).
מסקנתי הינה אפוא כי התובע שילם אגרה אשר לא היה מקום לגבותה. תקנה 5 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה) תשמ"א – 1981 מחייבת אדם הרוכש מקלט להודיע על כך תוך 30 ימים מקבלתו, ואם אינו עושה כן יראו את המקלט ככזה שנרכש בשנת ייצורו. אלא שבמקרה דנן, לא היתה מוטלת על התובע כל חובה ליתן הודעה כאמור, באשר המקלט, לאו מקלט היה. פועל יוצא הוא כי על הנתבעת להשיב לתובע את האגרה אותה גבתה. סעד זה הינו בסמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות לפי סעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984. אוסיף גם כי אין בעובדה שהתובע שילם את החוב הנטען כדי להוות הודאה בנכונותו או בחוקיותו. בדיון שלפני הסביר כי עשה זאת לאור המלצתו של נציב קבילות הציבור אצל הנתבעת ולמען לא ינקטו נגדו הליכים משפטיים. ואין מיותר לציין את מכתבו של הנציב לנתבעת לפיו ראוי להחזיר לתובע את כספי האגרה (נספח א1 לכתב התביעה) – מכתב אשר לא הניב את התוצאה המתבקשת.
לאור האמור, ולאחר ששקלתי גם את יתר טענות הצדדים הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין אגרת הטלוויזיה אותה שילם - 1,834 ₪; בגין עוגמת נפש – 300 ש"ח ; וכן הוצאות (על דרך האומדן) - 500 ₪. בסה"כ 2,634 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא יכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ב, 17 יולי 2012, בהעדר הצדדים.
