ארגז נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח

פסק דין

בין הצדדים התנהל הליך בבית משפט השלום בפתח תקווה בהליך זה תבעה הנתבעת מן התובע דמי שימוש ראויים עבור מגרש שלדברי הנתבעת התובע פלש אליו כמו"כ תביעה לסילוק יד.

התובע הגיש, באותו הליך,ג תביעה לפסק דין הצהרתי שלפיו יש לו זכויות דיירות מוגנת במגרש שבו הוא החזיק.

בית משפט השלום דחה את תביעת התובע נגד הנתבעת, דחה את התביעה של הנתבעת לדמי שימוש ראויים וקיבל את התביעה לסילוק ידו של התובע מחלקה 66 (זו החלקה שלגביה הגיש התובע את התביעה למתן פס"ד הצהרתי). כמו"כ חייב בית המשפט את התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

התובע שילם את ההוצאות שנקבעו לחובתו.

התובע הגיש ערעור על פסק הדין ובדיון בביהמ"ש המחוזי הסכימו הצדדים שימונה מודד מומחה שיבצע בדיקה של הגבולות בין החלקות ובהתאם לתוצאות הבדיקה יקבע ביהמ"ש השלום, אליו הוחזר התיק, את מסקנותיו.

תוצאות הבדיקה העלו שהמבנה נשוא המחלוקת נמצא ברובו המכריע בחלקה 65 שלגביה לא היתה מחלוקת שיש לתובע זכויות בה. רק חלק קטן מהמבנה נמצא בחלקה 66 (החלקה שבמחלוקת) .

לאחר שתוצאות המדידה הובאו בפני ביהמ"ש השלום ניתן פס"ד משלים ובו קבע בית המשפט כי פסה"ד הראשון לענין סילוק היד מבוטל ועל התובע לסלק ידו רק מהחלק הקטן שנקבע בחוה"ד שהוא בחלקה 66. גם לגבי חלק זה המליץ ביהמ"ש לצדדים להגיע להסדר כיוון שמדובר בחלק ממבנה שרובו ממוקם בחלקה 65. כמו"כ ביהמ"ש קבע כי אין צו להוצאות.

בעקבות פסה"ד השני ביקש התובע לקבל בחזרה את ההוצאות ושכר הטירחה ששולם לאחר פסה"ד הראשון אך הנתבעת סירבה. לטענתה ביהמ"ש לא ביטל את ההוצאות ושכר הטרחה שנקבעו בפסה"ד הראשון. לטענתה, גם לאחר פסה"ד השני, המשלים, התקבלה תביעת הנתבעת לסילוק יד ונדחתה תביעת התובע למתן פס"ד הצהרתי לגבי זכויותיו לכן ההוצאות לא בוטלו ואין להחזירם.

התובע טוען כי לאחר פסה"ד המשלים למעשה רוב תביעת הנתבעת נגדו נדחית, כאמור, כבר בשלב ראשון נדחתה התביעה לגבי שימוש ראויים ובפסה"ד המשלים נדחתה גם רוב התביעה לסילוק יד ולכן ברור שכאשר ביהמ"ש קבע כי אין צו להוצאות הכוונה שהתוצאות שנקבעו בפסה"ד הראשון מבוטלים וככל שהם נגבו יש להחזירם.

ביהמ"ש השלום בפתח תקווה סרב להבהיר את פסק דינו בהתאם להסכמת הצדדים בפני לפיכך עליו לתת פרשנות לפסה"ד של בית משפט השלום בפתח תקווה.

כיון שאין מחלוקת עובדתית כלשהי בין הצדדים הם סיכמו טענותיהם כאשר כל צד חוזר על טענותיו לענין ההוצאות ושכר הטרחה שנקבעו בפסה"ד הראשון.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי הדין עם התובע. בסופו של הליך ולאחר מתן פסה"ד המשלים התוצאה של ההליך היא כזו:

רובה המכריע של תביעת הנתבעת נגד התובע נדחית.

נדחית כל התביעה בקשר לדמי שימוש ראויים ונדחית מרביתה המכריעה של התביעה לענין סילוק היד. כל שנותר הוא סילוק יד משטח זניח שמהווה פלישה לחלקה 66 והוא חלק ממבנה שנמצא ברובו בחלקה 65 שלגביה, כאמור, אין ספק שיש לנתבע זכויות. כמו"כ נדחית תביעת התובע נגד הנתבעת למתן פס"ד הצהרתי על זכויות דיירות מוגנת שיש לו בחלקה 66. היינו כמעט כל התביעה ההדדית שבין הצדדים נדחתה.

יש לציין שגם לגבי החלק הזניח שלגביו ניתנה החלטה על סילוק יד הביע ביהמ"ש את המלצתו שהצדדים יגיעו להסכמה. ברור איפוא שכיוון שזו תוצאת ההליך כולו הקביעה שאין צו להוצאות נכונה לגבי ההליך כולו.

הפרשנות של הנתבעת לפיה גם כאשר ביהמ"ש קבע כי על התובע לסלק ידו מכל המבנה וגם כאשר קבע כי על התובע לסלק ידו מחלק מזערי שלו יוטלו אותם הוצאות אינו סביר.

יש איפוא לקבל את פרשנות התובע לפיה, לאחר שניתן פסה"ד המשלים קבע ביהמ"ש כי כל צד ישא בהוצאותיו ולפיכך ככל ששולמו כבר הוצאות לפי פסה"ד הראשון יש להחזירם.

האמור בפסה"ד המשלים שפסה"ד הראשון מבוטל לענין סילוק היד לא בא לקבוע שלענין ההוצאות יישאר פסה"ד הראשון בעינו, אלא שלענין התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים ולענין תביעת התובע למתן פס"ד הצהרתי ישאר פסה"ד הראשון בתוקף ואולם ברור שלאור התוצאה לא יתכן שגם ההוצאות שנקבעו יישארו בתוקף.

לאור כל האמור התביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבעת להחזיר לתובע את סכום ההוצאות ושכר הטרחה ששילם לה לאחר פסה"ד הראשון דהיינו סך של 12,699 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית מהתשלום) נכון ליום הגשת התביעה 21.4.10 , כמו"כ אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות האגרה בהליך זה וכן אני מחייבה בשכ"ט עו"ד בסך 1,300 ₪.