ארבס נ' גוהר

פסק דין

התובע, בעל סוכנות ביטוח בקרית שמונה, מקבל מזה מספר שנים, כתבי בי-דין בתביעות שונות שמגיש משרדו של הנתבע בבתי משפט במחוז צפון, וזאת בשל העובדה כי הנתבע מציין את משרדו של התובע ככתובת להמצאת כתבי בי-דין של כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת").

לטענת התובע, נוהג זה של הנתבע, אשר לא פסק חרף פניות חוזרות ונשנות מטעמו, גורם לו לנזקים שכן הוא נאלץ להוציא הוצאות רבות ומיותרות הן בשל בזבוז זמן של הפקידה בדואר לצורך קבלת כתבי בי-דין המגיעים בדואר רשום, הן בשל הצורך לברר באם המסמך נוגע לענין שבטפולו אם לאו, והן בשל הצורך להעביר את המסמכים למבטחת, שהיא הכתובת המתאימה למשלוחם.

בנוסף טוען התובע כי קבלת כתבי בי-דין באופן תכוף מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו, מאחר והדבר יוצר רושם, בין עובדי משרד הדואר, ובהתחשב בכך שמדובר בעיר קטנה וזהותו מוכרת לעובדים היטב, כי מדובר בסוכנות הנתבעת תכופות ומנהלת הליכים משפטיים רבים, דבר הפוגע בשמו הטוב.

אין מחלוקת כי אין לתובע (או לסוכנות שבבעלותו) כל מעורבות בתביעות בהן מדובר, אלא שהנתבע מציין את כתובתו של התובע על מנת להקנות סמכות מקומית לבתי המשפט במחוז צפון לדון בתביעה. לטענת הנתבע, בהתאם לדין (בהתסס על ר"ע 501/84 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רוטבן (29.1.85), משרדו של סוכן ביטוח עצמאי נחשב כמקום עסקה של המבטחת, ולפיכך יש בקיומה במחוז להקנות סמכות מקומית להגיש את התביעה כנגד המבטחת (על אף שכתובת משרדיה הראשיים בתל אביב), ובהתאם לכך הוא מציין את כתובתו של התובע ככתובת המבטחת בכתב התביעה, ובשל כך בתי המשפט (ולא הוא או משרדו) שולחים את כתבי בי-דין לכתובת זו.

הנתבע מוסיף וטוען כי לאחר קבלת פנייתו של התובע בכתב (ככל הנראה הפניה מחודש 2/11) חדל מנוהגו זו, אולם מאחר והוא פעל בהתאם לזכות הקיימת לו בדין אין לזקוף לחובתו נזקים כלשהם להם טוען התובע כתוצאה מכך, וממילא, לטענתו, הנזקים הנטענים לא הוכחו.

אציין כבר בפתח הדברים כי אינני מקבלת את טיעוני הנתבע כי אין לחייבו בפיצוי התובע, ואני סבורה כי הנתבע חדל במעשיו, באשר לאופן הטיפול בפניותיו הראשונות של התובע, אשר לא היתה מחלוקת כי נעשו כבר לפני כ-4 שנים!

מקבלת אני באופן מלא את גרסת התובע, אשר לא נסתרה בראיה כלשהי, כי לפני כ-4 שנים פנה למשרדו של הנתבע, הן בעצמו והן באמצעות בנו העובד עימו ואשר עדותו נשמעה אף היא בפני, ובקשו לחדול מלציין את כתובתו בכתבי בי-דין. כפי שתיארו התובע ובנו, על אף פניות רבות ושיחות עם פקידה ממשרד הנתבע בשם הדרה, אשר לא אפשרה להם לשוחח ישירות עם הנתבע, לא הצליחו להביא לכך שהנתבע יחדול מלציין את כתובתו ככתובת המבטחת. בנו של התובע אף ציין כי לבקשתה של הדרה העביר מכתב בפקס (העתק לא הוצג בפני) למשרד הנתבע, אך ללא הועיל.

אמנם נכונה טענת הנתבע כי התובע לא הציג את עשרות ומאות כתבי בי-דין שטען כי נשלחו למשרדו, ולמעשה כל המסמכים שהוצגו בפני (7 במספר) נוגעים ל-3 תיקים (שניים בבית משפט השלום בנצרת והאחד בבית משפט השלום בקרית שמונה) ועל פי המצוין בהם הם נשלחו, כולם, במהלך שנת 2011. אולם לאור גרסת התובע, אשר כאמור לא נסתרה, באשר לכך שמדובר בענין הנמשך על פני מספר שנים, ולאור הודאתו של הנתבע כי אכן כך נהג במשך מספר שנים, אני סבורה שניתן להניח כי מספר דומה של מסמכים נשלח במהלך השנים הקודמות.

אוסיף כי טענת הנתבע כי לאחר קבלת פניית התובע בכתב בחודש 2/11 חדל מלהגיש באופן כזה את כתבי התביעה, נסתרת באופן ברור מן העובדה כי אחד התיקים נושא את המספר 6526-04-11, דהיינו שהוא נפתח בבית משפט השלום בנצרת לאחר קבלת מכתבו של התובע, דבר המעיד על כך שגם אז, המשיך הנתבע בנוהגו זה. מכאן עולה כי הנחה סבירה היא שהנתבע אכן חדל מלנהוג כך, אולם זאת רק בעקבות הגשת התביעה בחודש 5/11 ולא לפני כן.

מוכנה אני לצאת מהנחה כי קיימת לנתבע זכות שבדין לציין את כתובתו של התובע ככתובת המבטחת לצורך יצירת סמכות מקומית, זאת בהסתמך על פסק דין רוטבן ופסיקה שניתנה על בסיסו (לרבות הפסיקה אליה הפנה התובע דווקא במהלך הדיון), אלא שאני סבורה כי הדרך שבה בחר הנתבע לעשות כן, ובעיקר התעלמותו מפניות התובע והתעקשותו על המשך התנהלות זו עד לאחר הגשת התביעה בפני ואי בחינת חלופה אפשרית, חורגת מהתנהלות סבירה ומשימוש בזכות שבדין בתום לב ובדרך מקובלת, ולפיכך לטעמי, מקימה עילת תביעה של התובע כלפי הנתבע. ואסביר:

ראשית, גם באם מבקש הנתבע להקנות סמכות מקומית במחוז מסוים בו, אין הכרח לעשות כן בדרך של ציון כתובת אותה מבטחת אצל התובע בכותרת התביעה. ניתן לציין את כתובת משרדי המבטחת, ולאחר מכן בכתב התביעה, במקום המתייחס לענין הסמכות, לציין כי קיימת סמכות מקומית בשל העובדה שהמבטחת מנהלת עסקיה באמצעות סוכן/ים, ואף לציין את שמו של התובע, ככל שהדבר נדרש. כך הדבר נעשה תדיר על ידי ב"כ תובעים בכתבי הטענות, והנתבע לא שכנעני בטיעוניו כי לא ניתן לעשות כן.

שנית, עצם העובדה שלאחר הגשת התביעה מצא הנתבע לנכון לחדול בו מנוהגו זה, מעיד על כך שניתן לנקוט בדרך אחרת (לא פורט באיזו דרך נוקט כעת הנתבע על מנת להקנות סמכות מקומית במחוז צפון....), וחבל שרק הגשת התביעה הביאה להכרת הנתבע בכך שקיימת אלטרנטיבה.

שלישית, התעלמות הנתבע מפניות התובע לפני כ-4 שנים, תוך סרוב הנתבע לשוחח עמו וסרובו לחדול מנוהגו זה, על אף שהוא ידע כי התובע טוען שהדבר גורם לו לנזקים ולהוצאות מיותרות, מעידה על כך שהנתבע לא חשב כלל שיש מקום לשקול את נוהגו בענין, ולא נבחנה על ידו, בשום שלב, עד להגשת התביעה או בסמוך לכך, אלטרנטיבה לדרך פעולה אחרת.

העובדה שהתלונה שהגיש התובע ללשכת עורכי הדין נגנזה, אין בה משום קביעה כי הנתבע אינו חב חובת זהירות כלפי התובע, או כי לא התרשל באופן פעולתו. כל שיש בכך הינו להעיד כי הלשכה לא מצאה בהתנהלות התובע משום הפרת כלל אתיקה כלשהו (דבר שהוא לחלוטין סביר מאחר והתובע אינו לקוח של הנתבע..), הא ותו לא.

אני סבורה כי עורך דין, אשר מקבל פניה מאדם כלשהו הטוען כי פעולותיו גורמות לו נזק והוצאות מיותרות, חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיו, לבחון את פעולותיו ולבדוק באם אין דרך חלופית לנקוט בה שלא תגרום את הנזק, מבלי לפגוע באינטרס של הלקוח שלו. משלא עשה כן הנתבע, הרי שהוא התרשל כלפי התובע.

שאלת הנזק

שמעתי בפני את עדות התובע, בנו העובד עימו, ופקידת משרדו המטפלת בדואר. מתוך העדויות התרשמתי כי אכן נגרמו לתובע הוצאות מיותרות בשל בזבוז זמנם, שלו ושל עובדיו, לצורך הטיפול בכתבי בי-דין שנשלחו למשרדם ללא שהיתה להם נגיעה לענין הנדון. אמנם נכון, כפי שצויין לעיל, כי לא הוכחה הכמות של אותם כתבי בי-דין, ואף לא ניתן לכמת באופן מדויק מה הוא הזמן ש"בזבז" כל אחד מהעדים בגין הטיפול בהם (דברים שקשה עד מאוד להוכיחם אחד לאחד), ואף מסכימה אני כי יש לייחס מידה מסוימת של הפרזה לעדותו של התובע, אשר כעסו על הנתבע היה ניכר וקיבל ביטוי ברור בדיון בפני.

יחד עם זאת, שוכנעתי מהסברי התובע ועדיו, כי אכן בזבזו זמן לא מועט לטיפול בכתבי בי-דין אלו, וטענתם כי הפקידה שהתה זמן רב יותר בדואר לצורך קבלת דואר רשום (שהינו נדיר יחסית בעבודתם כפי שהסבירו), והוקדש זמן לטיפול במסמכים ובירור באם בכלל הם נוגעים לסוכנות אם לאו, ואין ספק כי יש בכך לגרום לתובע נזק, כמי שבעל הסוכנות ומשלם את שכרם של אותם עובדים.

מנגד, אני דוחה את טענת התובע כי יש בקבלת כתבי בי-דין על ידי סוכנות הביטוח באופן תדיר כנטען, כדי להוות "לשון הרע" כלפיו. הטענה כי יש בכך ליצור דימוי בפני עובדי הדואר של סוכן ביטוח המעורב בהרבה תביעות (דבר היוצר רושם שלילי לטענתו) לא הוכחה בפני, ואינני סבורה כי די בטענה בעלמא בענין. סביר יותר בעיני כי עובדי דואר, המעבירים מסמכים רבים, לרבות בדואר רשום, תחת ידיהם, אינם מקדישים מחשבה כה רבה לשאלה מה מקור הדואר ומדוע הוא נשלח לאדם מסוים (אפילו הוא סוכן ביטוח המוכר להם). אני סבורה כי עובד דואר סביר גם לא יראה בקבלת כתבי בי-דין על ידי סוכן ביטוח, אפילו בתכיפות גבוהה מהרגיל לגביו, משום דבר שייצור דעה שלילית לגביו, וככל שרצה התובע לשכנעני אחרת, צריך היה להביא ראיות לענין זה.