אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אפרים סדון נ' עירית שדרות ואח'

אפרים סדון נ' עירית שדרות ואח'

תאריך פרסום : 13/07/2017 | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה באר שבע
21472-12-12
05/07/2017
בפני השופטת:
יעל אנגלברג שהם

- נגד -
התובע:
אפרים סדון
עו"ד דני אליגון
עו"ד הילה ונטורה
הנתבעות:
1. עירית שדרות
2. מדינת ישראל - הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר
3. מדינת ישראל - משרד הפנים

עו"ד בנימין סעדון
עו"ד ליטל ניצן
פסק דין

 

 

רקע עובדתי

 

  1. הנתבעת 1 היא רשות מקומית המאוגדת כדין (להלן: הנתבעת או העירייה).

 

  1. התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת כמזכיר הנתבעת בשנת 1985 ועבד עד לסוף שנת 2010. התובע הועסק על פי חוזה בכירים.

 

  1. לאחר הבחירות בשנת 1998, שבהם נבחר מר אלי מויאל (להלן: מר מויאל) כראש העירייה, פוטר התובע ביום 4.2.99 פיטורים שבוטלו בצו שיפוטי (עב(ב"ש) 490/99). בין הצדדים התקיימו עוד הליכים רבים שמקורם בטענת התנכלות של התובע ובהתנהלות פוליטית בעירייה (ע"ע (ארצי) 48914-09-11)).

 

  1. בנוסף לעבודתו כמזכיר העירייה כיהן התובע, ללא שכר, בשני גופים נוספים הפועלים מחוץ לעירייה אך בצמידות אליה. האחד, כמנכ"ל החברה הכלכלית של העירייה (להלן: החברה הכלכלית) וזאת בין השנים 2000-2009 והשני כמנכ"ל פארק תעשיות ספירים בע"מ (להלן: הפארק) (המשותף לנתבעת 1 ולמועצה האזורית שער הנגב) שם כיהן בין השנים 2004-2009. בגין פעילותו כמנכ"ל החברה הכלכלית וכמנכ"ל הפארק, לא שולמו לתובע שכר והוצאות, אך בגין פעילותו כמנכ"ל הפארק קיבלה העירייה סך של 856,000 ₪ (תמורה חודשית בסך של 14,500 ₪).

 

  1. התובע התנה את הסכמתו להעמיד את עצמו לתפקידים הנוספים בכך שיתאפשר לו לצאת ללימודים אקדמיים לתואר ראשון על חשבון העירייה. בחודש 11/14 אישרה הנהלת העירייה את בקשת התובע לרבות העדרות בתשלום של יום אחד בשבוע והשתתפות בשכר לימוד בסך של 10,000 ₪ בשנה. התובע יצא ללימודים שארכו 4 שנים וזאת לתואר ראשון במשפטים.

 

  1. בשנת 2006 פנה התובע למר מויאל בגין הפחתות שבוצעו משכרו שלא כדין בתקופה שבה הודר בחוסר מעש מן העבודה (בשנת 1999). העירייה ביקשה חוות דעת משפטית ולבסוף הוסכם על העברת המחלוקת להכרעת בורר. הבוררות התקיימה רק בשנת 2008. ביום 1.2.09 ניתן פסק דינו של הבורר המורה לעירייה להשיב לתובע את השכר שנוכה שלא כדין ולזקוף לזכותו 76 ימי חופשה שנתית שנגרעו ממנו שלא כדין בגין ההעדרות הכפויה (להלן: פסק הבוררות). הנתבעת לא מילאה אחר פסק הבורר ורק בסמוך לסיום עבודתו, בחודש מאי 2010, איפשרה לו לממש את ימי החופשה שנגרעו ממנו ושילמה את הפרשי השכר על פי פסק הבורר.

 

  1. בשנת 2010 פנה ראש הרשות לתובע וביקש למנותו כמנכ"ל תחת תפקיד המזכיר. התובע דחה את ההצעה והבהיר כי היה ומבקשת העירייה למנות מנכ"ל אחר, לאור העובדה שלא נותר זמן רב עד להגיעו לגיל פרישה, היה ויאושרו לו תנאים שהעמיד בפני העירייה, יסכים לפרוש בפרישה מוקדמת (להלן: תנאי הפרישה). העירייה ערכה הסכם פרישה ושלחה לאישורו של הממונה על כוח אדם ושכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים, מר ישראל שפיצר (להלן: מר שפיצר). ביום 21.3.10 ביקש משרד הפנים נתונים נוספים ואלה הועברו לידיו בחודש 6/10 (נספח 4 לתצהיר המדינה). בנוסף פנה מר שפיצר ביום 4.5.10 לקבלת נתוני החופשה של התובע ואלה הועברו אליו ביום 9.5.10 שם צויין כי לתובע יתרת חופשה של 144 ימים הכוללים את ימי החופשה על פי פסק הבורר (נספח 3 לתצהיר המדינה), ואולם לא התקבלה כל תגובה נוספת ממשרד הפנים עד לחודש 11/2010, וזאת לאחר מיצוי ימי החופשה ופרישתו של התובע לגמלאות.

 

  1. במקביל, פעלה העירייה לקליטת מנכ"ל חדש ובמסגרת זו אף פעלה למינוי ועדה שבה השתתף נציג של משרד הפנים. יצויין כי מזכיר עירייה ומנכ"ל עירייה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת ובכך שנקלט מנכ"ל לעירייה, למעשה יצאה פרישתו של התובע לפועל.

 

בפועל עבד התובע עד ליום 30.3.10 וממועד זה ועד לפרישתו ביום 15.10.10 (להלן: תקופת המעבר), קיבל התובע תשלום שכר על חשבון ימי חופשה צבורים.

 

  1. בפניית העירייה מיום 14.3.10 למר שפיצר פירטה את תנאי הפרישה כדלקמן:

 

                        "א.       המזכיר יסיים את תפקידו בסוף חודש 3/2010.

ב.         מיום 1.4.2010 המזכיר ינצל את יתרת ימי החופשה השנתית שצבר מעל 55 ימים.

ג.          עם סיום החופשה השנתית מעבר ל - 55 ימים, יסתיימו יחסי עובד ומעביד בין העירייה לבין המזכיר.

ד.         עם סיום יחסי עובד ומעביד, המזכיר יצא לפרישה מוקדמת ותשולם לו מידי חודש גמלה כדין.

ה.         העירייה תשלם למזכיר כדין, תשלום עבור הודעה מוקדמת של שלוש חודשים, פדיון של 55 ימי חופשה שנתית שלא נוצלו ופדיון ימי מחלה שלא נוצלו".

 

  1. בדרישתו להשלמת נתונים מיום 21.3.10 ציין מר אברהם אמונה מנהל תחום (תנאי שירות וגמלאות) ברשויות המקומיות (להלן: מר אמונה):

 

"על מנת שאוכל לאשר את תנאי פרישתו של מר אפרים סדון-מזכיר העירייה, על הרשות להעביר את הנתונים הבאים:

א. על הרשות למלא את טופס בקשה לקביעת קצבה המצ"ב על כל סעיפיו.

ב. תנאי שירותו בעירייה.

ג. תלושי שכר לחודשים: 8/98, 3/99, תלוש שכר אחרון.

ד. מתח הדרגות המתאים לתפקידו במשרתו התקנית.

ה. קבלת דרגה אחרונה.

עם קבלת הנתונים הללו, אנו ננפיק אישור פרישה רשמי להוצאתו לגמלאות".

 

  1. בחודש 11/10, לאחר פרישת התובע ומינוי מנכ"ל חדש, נתקבל מכתבם של נציגי משרד הפנים שבו נקבע כדלקמן:

 

"תנאי פרישתו של מר אפרים סדון נבדקו על ידינו, ונקבע כדלהלן:

א.         החזר ניכוי שכר - חוות דעת מ-1.12.09 - מאחר שמדובר בניכויי שכר שבוצעו לעובד בשנת 1999, הרי שחלה התיישנות, ולכן לא מאושר להשיב חלק מהסכומים שנוכו לעובד. נא לקזז הכספים מהתשלומים החד פעמיים שהעובד זכאי לקבל בפנסיה.

ב.         החלטת הממונה על השכר - בהחלטת הממונה על השכר מיום 1.2.03 נקבע כי על העובד להשיב הפרשי שכר במשך 3 חודשים. אבקשכם להודיענו האם סכומים אלו הושבו לקופת הרשות.

ג.          ימי חופשה - העובד זכאי לפדות בפרישתו 55 ימי חופשה בלבד ואת החלק היחסי עד ליום הפרישה. נודע לנו כי מר סדון נמצא בחופשה תקופה ארוכה. לפיכך אם בתקופה זאת הוא ניצל את כל ימי החופשה המותרים עפ"י חוק יש לקזז את הימים העודפים מהתשלומים החד פעמיים להם הוא זכאי בעת פרישתו.

ד.         הודעה מוקדמת הסתגלות - אין לשלם מעבר לאמור בחוזה - דהיינו 3 חודשי הודעה מוקדמת וללא החזרי הוצאות. במידה שלא שולמו לו יש לראות חלק מימי החופשה השנתית שהעובד שהה כתשלום עבור חודשי הודעה מוקדמת.

ה.         מועד פרישתו וזכאותו לפנסיה - עפ"י שיחה שקיימנו איתך נאמר לנו כי מר סדון פרש ביום 15.10.10 וזאת גם על פי הודעתו בבית הדין בדין שהתקיים ביום 13.10.10. לפיכך, יש לערוך תחשיב מדויק של כל הסכומים העודפים שקיבל מר סדון מעבר לימי החופשה הצבורה לו הוא זכאי על פי חוק (55 ימים + החלק היחסי מ-22 ימי חופשה להם זכאי בגין שנת 2010).

ו.          השתתפות בשכר לימודי משפטים - במכתב עירייה אל מר יואל ינון מיום 7.6.10 המצ"ב שולמו לעובד סכומים שלא כדין. מאחר שהעובד ברמתו של מר סדון אינו זכאי לתשלומים בגין שכר לימוד או ימי חופשה בגינן לאור חוזר מנכ"ל משרד הפנים והממונה על השכר במשרד האוצר מדצמבר 2002 יש לקזז את כל הסכומים ששולמו לו מהתשלומים החד פעמיים להם הוא זכאי.

ז.          השכר הקובע לפנסיה של הנ"ל יהיה לפי 2 תקופות כדלהלן: - מתחילת העסקתו ברשות בנובמבר 1985 ועד 1.6.99 בקיזוז התקופות בהם עבודה שהה בחל"ת - 75%  משכר בכירים בדרגה 5 בכירים בהתאם להחלטת הממונה על השכר מיום 1.12.03. (השכר נכון להיום 21,981 ₪). מ-1.6.99 ועד 15.10.10 - 100% משכר בכירים, לפי דרגה 5 בכירים כפי שמופיע באישורי משרד הפנים מיום 29.2.02. ללא דמי כלכלה, טלפון או החזר הוצאות כלשהן. השכר היום עומד על 29,188.

ח.         עבור כל שנת עבודה בפועל זכאי ל - 2% גימלה בלבד.

ט.         יצויין כי גם אם רמת השרות תעלה בעתיד אין לשלם יותר מדרגה 5 בכירים.

י.          יש להעביר אלינו פירוט מדוייק של אחוזי הגמלה לה זכאי וכן פירוט על התשלומים החד פעמיים להם זכאי והסכומים שנוכו מהם לאור מכתבנו זה.

יא.        נא להעביר אלינו דיווח של ריכוז התשלומים החד פעמיים שמר סדון זכאי ועל הניכויים שיש לנכות מהעובד כאמור לעיל" (נספח 11 לתצהיר התובע).

                       

  1. בעקבות מכתבו של משרד הפנים ערכה העירייה חישוב לגבי הסכומים להם זכאי התובע וכך ציינה:

 

"1.       החזר ניכויי שכר - בהתאם לחווה"ד של הבורר קיבל העובד את הסכומים הבאים:

1.1        הוצאות קבועות              1,508 ₪.

1.2        החזר הוצאות                 2,028 ₪.

1.3        ניכוי תשלום                  5,361 ₪.

1.4        החזר ימי עבודה                        20,988.45 ₪.

1.5        גילום                            1,988.10 ₪.

 

  1. החלטת הממונה על השכר - במהלך שבוע הבא תקבלו התייחסות מפורטת לכך.

 

  1. ימי חופשה -

3.1.       שכרו של העובד שולם על חשבון ימי החופשה החל מה-1.4.10 ועד ל-31.10.10. שווי התשלום הנו שווה ערך לשבע משכורות. משכורתו של העובד עומדת על הסך של 31,776 ₪, כפול 7, סה"כ 222,432 ₪.

3.2.       העובד זכאי לפדיון של 55 ימי חופשה שנתית בתוספת החלק היחסי של שנת 2010, כ-20 ימי חופשה, סה"כ זכאי העובד לפדיון של 75 ימים, אשר ערכם הכספי הנו כדלקמן: 104,942 ₪ לפי החישוב הבא: 104,942 = 75 * 30,783:22.

3.3.       לפיכך יחויב העובד בסך הפרש בין התשלומים שקיבל לבין זכאותו לפדיון, סה"כ יחויב העובד בגין רכיב זה בסך 117,490 ₪.

       

  1. הודעה מוקדמת והסתגלות - העובד זכאי לתשלום עבור 3 חודשי הסתגלות (ללא החזר הוצאות) בסך של 92,349 ₪, לפי החישוב: 3 * 30,783.

 

  1. מועד פרישתו וזכאותו לפנסיה - כל הסכומים להם זכאי העובד יחושבו לפי מועד הפרישה ה-15.10.10.

 

  1. השתתפות בשכר לימוד משפטים -

            6.1.       העירייה השתתפה בתקופת לימודיו של העובד בסך 35,000.

            6.2.       העובד קיבל בתקופת לימודיו מהעירייה סך של 35,000 ₪,

מצ"ב כרטיס הנהלת חשבונות.

6.3.       העובד יצא במהלך העבודה ל-126 ימי עבודה ששולמו לו ואשר שווים הנו 176,303 ₪ לפי החישוב הבא: 176,303 –   176,303 = 126 * 30,783:22.

            6.4        סך השתתפות העירייה בלימודי העובד הנו 211,303 ₪.

 

  1. פדיון ימי מחלה - העובד זכאי ל-604 ימי מחלה לפיכך זכאי העובד בגינם ל-198,243 ₪, לפי החישוב הבא: 161 = 8 *30 : 604, ערך כספי:

             198,243 = 161 * 25 : 30,783.

 

  1. פירוט אחוזי הגמלה עבור שתי תקופות -

8.1.       תקופה א' - מ-11/85 עד 31.7.87, ומ-10/89 עד 31.5.99, סה"כ 136 חודשים לפי 75% שכר בכירים.

8.2.       תקופה ב' – מ-1.6.99 ועד 15.10.10, סה"כ 137 חודשים לפי 100% שכר בכירים.

8.3.       שקלול אחוזי הפנסיה: מגיע לכדי 39.83% לפי החישוב הבא:

            8.4.       136 * 75% =102, 39.83% = 2% * 12 :(137 + 1029.

            8.5.       ערך קצבת פנסיה חודשית: 11,625.60 = 39.83% * 29,188.

 

  1. סה"כ העובד זכאי לתשלום סך של: 395,435 ₪ לפי הפירוט שלהלן:

            9.1.       פדיון ימי חופשה בסך של                       104,942 ₪.

            9.2.       פדיון ימי מחלה בסך של                         198,243 ₪.

            9.3.       שלושה חדשי הסתגלות בסך של             92,349 ₪.

 

  1. סה"כ על העובד להחזיר לעירייה סך של: 465,618.55 ₪, לפי הפירוט שלהלן:

            10.1.     החזר ניכויי שכר בסך של                       31,833.55 ₪.

            10.2.     תשלום שבע משכורות בסך של               222,432 ₪.

            10.3.     החזר השתתפות העירייה בלימודים לרבות ימי עבודה

בסך של                                                211,303 ₪."

 

  1. ביום 25.1.11 התקיימה פגישה במשרדו של ממונה האכיפה באוצר, מר שמאל נחמני (להלן: מר נחמני) שבעקבותיו הוצעה על ידי המדינה הצעת פשרה אשר נדחתה על ידי התובע.

 

  1. התובע העמיד את תביעותיו על תשלום 74 ימי חופשה מכוח פסק הבוררות על סך של 103,343 ₪; סך של 31,833 ₪ בגין פסק הבוררות; פדיון 87 ימי חופשה צבורים בסך של 121,733 ₪ ולחילופין פנסיה ל-7 חודשים בסך של 85,062 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; פדיון 176 ימי מחלה שלא נוצלו בסך של 246,264 ₪; השתתפות בשכר לימוד בסך של 35,000 ₪ ולחילופין תשלום בגין שעות עודפות; תשלום בעבור 126 ימי לימודים בסך של 176,303 ₪ ולחילופין תשלום עבור שעות עודפות; פדיון ימי הודעה מוקדמת (3 חודשים) בסך של  92,349 ₪; פדיון 55 ימי חופשה שנתית בסך של 76,958 ₪; הפרשי תשלום דרגה בסך של 40,408 ₪ (שהועמדו בהמשך על 15,312 ₪); תשלום בגין פעילות עופרת יצוקה בסך של 33,460 ₪; תשלום בגין שעות עודפות בסך של 267,680 ₪.

 

מסכום זה ניצל התובע 120 ימי חופשה בתקופה שמיום 1.5.10 עד 1.11.10 העומדים על הסך של 167,907.6 ₪. בנוסף עותר התובע לתשלום פיצויי הלנה.

 

  1. מטעם התובע העידו הוא עצמו, וכן עו"ד אלי מויאל (להלן: עו"ד מויאל) ומר דוד בוסקילה (להלן: מר בוסקילה) אשר שימשו שניהם כראשי העירייה בתקופות הרלוונטיות לעבודת התובע. מטעם העירייה העיד מנהל כוח אדם בעירייה מר יעקב עמר (להלן: מר עמר) ואילו מטעם המדינה העידה סגנית בכירה (אכיפה) לממונה על השכר במשרד האוצר הגב' מורלי גבאי (להלן: גב' גבאי).

 

טענות הצדדים

 

  1. לטענת התובע, עבד שנים רבות מעבר לחצי משרה ואף מעבר למשרה מלאה, בשעות אחר הצהריים ובימי שישי, גם מבלי להדפיס כרטיס נוכחות כפי שנהוג בתפקידי בכירים ובתפקידי מנכ"לים. לדבריו, מילא אחר תפקידיו ללא רבב הן בעירייה והן בפארק מעבר לשעות העבודה המקובלות וגם בימי חופשה.

 

  1. לטענת התובע, העובדה כי תנאי פרישתו הוצגו בפני משרד הפנים וכן הוצגו הנתונים וההבהרות שביקש משרד הפנים ולא נתקבלה כל תגובה כאשר במקביל פעלה העירייה למינוי מנכ"ל חדש ובכלל זאת למינוי וועדה שבה גם נציג של משרד הפנים כאשר משרד הפנים אינו מציין או מעיר דבר לעניין פרישת התובע, סבר התובע כי אין התנגדות לתנאים שהציג ועל רקע מצג זה יצאה אל הפועל פרישתו של התובע מהעירייה. לטענת התובע, משנמנע הממונה בשלב זה מלטעון כנגד תנאי הפרישה, משהועברו המסמכים ולא נמסרה כל התניה ופרישתו יצאה אל הפועל, לא ניתן לחזור הימנה. לטענתו, העדר האישור בדיעבד כאשר ימי החופשה מומשו בפועל ובאישור מנהל כוח אדם בעירייה, לאחר שכבר פרש מעבודתו מהווה פגיעה בלתי מידתית ולא צודקת.

 

  1. לטענת התובע, לא הייתה רשאית המדינה להורות לעירייה לבטל את פסק הבוררות או לקזז כספים שניתנו על פיו. לטענתו, גם אם הייתה סמכות שכזו אין היא מוקנית לממונה על האכיפה אלא רק לממונה על השכר ורק במסגרת הסמכות המוגבלת בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. לטענתו, דרישה שכזו צריכה להתברר במסגרת תובענה אותה הרשות הייתה אמורה להגיש, לו הייתה מתקבלת הוראה לכך. לטענת התובע, פסק בורר חלוט שכבר שולם איננו רכיב בלתי חוקי שלממונה על השכר קיימת זכות להורות על ביטולו או קיזוזו והטענות כנגד הפסק יכולות להתברר, אם בכלל אך בגדר תובענה להשבה או לביטול פסק הבוררות, דבר שלא נעשה.

 

  1. עוד טוען התובע כי ההחלטות בעניינו נתקבלו מבלי שנערך לו שימוע כדין. התובע גורס כי התנהלות הנתבעות מהוות התנכלות אשר מקורה בתביעה שהגיש באותה התקופה כנגד הממונה על השכר באוצר בהקשר להחלטות אחרות שהתקבלו בעניינו ואשר מהוות לשיטתו פגיעה בזכויותיו.

 

  1. לטענת הנתבעת, העובד הועסק על בסיס חוזה בכירים וככזה משמש הוא בתפקיד אמון המחייב אותו במילוי מטלות המוטלות עליו בכל שעות היממה ללא כל תשלום נוסף. לדבריה, משאין התובע משמש כעובד שעליו חלות הוראות חוקת העבודה הקובעות מכסת שעות, אין הוא זכאי לתשלומים נוספים בגין עבודתו הרגילה ועל כן אין הוא זכאי לתשלום בעבור שעות עבודה נוספות, החזר שכר לימוד, עבודה נוספת בעופרת יצוקה וכיוצ"ב. העירייה טוענת, כי ככל שיקבע שהתובע הוא עובד על פי דרגה ודירוג, הרי שיש לקזז מכל סכום שיפסק, אם יפסק לתובע, את ההפרש שבין שכרו בפועל לבין ההפרש שאותו היה צריך לקבל כעובד מן המניין בהתאם לחוקת העבודה ואשר מסתכם בסך של כ-1,350,000 ₪.

 

  1. הנתבעת טענה, כי התובע הועסק במשרה מלאה וכי יציאתו ללימודים על חשבון הרשות לא אושרה על ידי מועצת העיר. לטענתה, הנהלת העיר הינה גוף המייעץ למועצת העיר ואין בהחלטותיה כשלעצמן ולא כלום אלא אם אושרו על ידי מועצת העיר.

 

  1. לטענת העירייה, התובע סיים את עבודתו בפועל ביום 30.3.10 כאשר יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים נתקיימו עד ליום 15.10.10 ובמסגרת כל התקופה הזו לא עבד התובע בפועל אלא שהה בביתו וקיבל את שכרו על חשבון 74 ימי החופשה שנפסקו לזכותו במסגרת פסק הבוררות ו-87 ימי חופשה שעמדו לזכותו נכון ליום 30.3.10. לטענת העירייה לאחר שקיבלה את הוראות הממונה על השכר מיום 8.11.10 ערכה תחשיב ובמסגרת המשכורת לחודש 12/10, חייבה את התובע בגין 7 חודשי משכורת, 126 ימי לימוד, השתתפות בשכר לימוד ומנגד זיכתה את התובע בפנסיה שוטפת ובדמי הבראה שנתיים. בתלוש השכר לחודש 1/11 זיכתה את התובע ב-55 ימי חופשה, ב-20 ימי חופשה נוספים, בשלושה חודשי הסתגלות, פדיון ימי מחלה שלא נוצלו ובפנסיה שוטפת ובמשכורת חודש 2/11 חייבה את התובע בתשלומי הפרשי השכר ששילמה על פי פסק הבורר בחודש 5/10 (ראו פירוט בסעיף 12 לעיל).

 

העירייה טוענת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעותיו לרכיבי התביעה השונים.

 

  1. לטענת המדינה, הועסק התובע על פי הסכם בכירים ודרישותיו במסגרת תביעה זו חורגות מהחוזה על פיו הועסק וכן מהשכר המקובל בשירות המדינה. לעמדת המדינה, בהיות תנאי השכר הנתבעים חורגים, הרי שמכח הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, נדרש אישור הממונה על השכר ובהעדר אישור שכזה, הם בטלים. עוד טוענת המדינה כי אישור הממונה צריך להינתן בכתב, במפורש ובמודע ולא בעקיפין או במשתמע.

           

  1. המדינה טוענת שהסכם הפרישה עליו מתבססת תביעת התובע מעולם לא אושר על ידי הממונה והוא הוצג בפני משרד הפנים באופן לקוני מבלי שהדברים היו ברורים. לטענתה, לאחר בירור מקיף השיבו נציגי משרד הפנים כי יש לקזז את התשלומים החורגים שניתנו לתובע.

 

  1. לטענת המדינה, מערב התובע דרישות לתשלום עבור שעות נוספות, חצי משרה, תשלום מיוחד עבור פעילות לתקופת מבצע עופרת יצוקה המבוססות כולן על טענה שלפיה יש לראות בו כעובד מן המניין ולא כעובד המועסק על פי הסכם בכירים. לעמדת המדינה ככל שתתקבל טענת התובע יהא עליו להשיב את הפער בין שכר לפי דירוג דרגה לבין שכר בכירים ששולם לו באותן תקופות.

 

  1. המדינה טוענת כי התובע התנהל בחוסר תום לב וזאת לאורך כל שנות עבודתו בעירייה. אין יסוד לטענותיו בדבר התנכלות אישית מצד הממונה על השכר; החלטת הממונה משנת 2003 היטיבה עם התובע ועשתה עימו חסד, מחלה לו על השבת כספים חורגים ששולמו לו במשך שנים ואף החילה עליו זכות לפנסיה תקציבית על בסיס פנסיית בכירים.

 

  1. לעמדת המדינה, מהעובדה כי בתשובה לפניית ראש העירייה מר בוסקילה מיום 14.3.10, נתבקשו נתונים נוספים (מכתבו של מר אמונה מיום 21.3.10), עולה בבירור כי תנאי פרישתו של התובע לא אושרו. המדינה טוענת כי העובדה שבמכתבו של מר אמונה נרשם שעם העברת החומר יונפק אישור רשמי לפרישת התובע, אין בה כדי להוות אישור של תנאי הפרישה.

 

  1. המדינה התייחסה בסיכומיה לרכיבים השונים וטענותיה יפורטו במסגרת הדיון בכל רכיב ורכיב.

           

הכרעה

 

  1. הצדדים חלקו על תוקפו של הסכם הבוררות, על זכאותו של התובע למימוש ימי החופשה, על זכות ההתערבות של הממונה בסכומים שלהם זכאי התובע או בדרישה להשבת הסכומים ועל זכויות כספיות שונות. להלן נדרש לתביעות התובע.

 

פסק הבוררות

 

  1. בגין פסק הבוררות העמיד התובע את תביעותיו על 74 ימי חופשה המסתכמים בערך כולל בסך של 103,343 ₪ ועל תשלום הפרשי שכר בסך של 31,833 ₪ אשר הוא זוכה בהם, קיבל אותם בפועל, אך אלה קוזזו מזכויותיו במועד סיום יחסי עובד-מעסיק. העירייה טענה בסיכומיה כי פעלה בהתאם להנחיית המדינה והיא מצטרפת לטענותיה. עוד טענה העירייה, כי פסק הבורר אינו עומד מעל החוק וכי על התובע היה לנצל את ימי החופשה שנקבעו בפסק הבורר בסמוך לקבלת פסק הבורר ובכל מקרה באופן שאלה לא יעמדו מעל המכסה החוקית המותרת לצבירה על פי החוק.

 

  1. לטענת המדינה, היה התובע צריך להעלות את טענותיו בגין הפרשי השכר וימי החופשה בתביעה המקבילה שכן בעת שבחן הממונה את מכלול תביעות התובע והציע להגיע להסכמה, היה צריך הממונה להיות מודע למכלול תביעותיו. לדבריה, במועד שבו פנה התובע בבקשה למינוי בורר להכרעה בתביעתו (בשלהי שנת 2006) ובמועד שבו מונה הבורר (חודש מאי 2007) התיישנה תביעת התובע ברכיבים שהיו במחלוקת באותה עת; עובדת קיומה של הבוררות וקיומו של פסק הבוררות לא הובאו לידיעתו של הממונה על השכר ולא קיבלו את אישורו.

 

  1. כאמור, פסק הבוררות קבע כי על העירייה להשיב לתובע את השכר שנוכה שלא כדין ולזקוף לזכותו 76 ימי חופשה שנתית שנגרעו ממנו שלא כדין בגין ההעדרות הכפויה. לטענת המדינה, משמתייחס פסק הבוררות לתשלומים הנוגעים לשנת 1999, התיישנה תביעת התובע בגינם.

אין כל יסוד לטענה זו. התובע פנה לעיריה בשנת 2006 ובין הצדדים הוסכם כי המחלוקת תופנה להכרעת בורר. העלאת טענת התיישנות לאחר סיום הליך הבוררות ורק במסגרת הליך זה (ולמעשה לאחר שהפסק מומש והעירייה טוענת לזכאותה לקיזוז הסכום ששולם) עומדת בניגוד לכל הלכות ההתיישנות המחייבות העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה. משכך, יש לראות את העירייה כמי שוויתרה בזמן אמת על טענת ההתיישנות (ראו סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). אשר על כן, המועד הרלוונטי לבחינת מירוץ ההתיישנות הוא מועד מתן פסק הבורר, היינו ביום 1.2.09. תביעת התובע אשר הוגשה לבית הדין בחודש דצמבר 2012, טרם התיישנה ודין טענת ההתיישנות להידחות.

 

  1. לטענת המדינה משמדובר בתשלום חורג לא ניתן היה לערוך הסכם בוררות בעניינו. המדינה נסמכת בטענתה זו על פסיקת בית הדין הארצי בפרשת אורפז שם נקבע כי: "הסכם חורג כאמור אינו יכול לשמש הסכם בוררות בין הצדדים, וממילא פסק בורר שניתן בו, חסר תוקף מדעיקרא". אין לקבל טענה זו. תביעת התובע היתה להשבת ימי חופשה שהופחתו ממכסתו בגין תקופת העדרות שנכפתה עליו. משקבע הבורר כי התובע שהה בביתו שלא מבחירה אלא מתוך אילוץ ואף פנה בתביעה לביטול פיטוריו הרי שיש לראות בעירייה כמי שהוציאה את התובע לחופשה כפויה בניגוד להוראות החלות על העירייה. הבורר קבע כי ימים אלה שבהם שהה התובע בבית שלא מרצונו אינם צריכים להגרע ממכסת החופשה של התובע. אין מדובר בתשלום החורג מההסכם החל על התובע אלא בהשבת זכויותיו לקדמותן. כך גם, בנוגע לניכוי שכר שנעשה משכרו של התובע בעת שנשלח לביתו שלא ברצונו ובגין ימי שביתה שבה לא השתתף. אין מדובר בתשלומים בגין זכויות החורגות מהתשלומים להם זכאי התובע, אלא במימוש זכויות התובע על פי ההסכמים החלים עליו. מכאן, שלא ניתן לומר כי מדובר בהסכם בוררות שעניינו בתנאי שכר החורגים מסעיף 29 לחוק והמצריך את אישור הממונה, ואין בכך כדי להביא לבטלות פסק הבורר.

 

  1. זאת ועוד, טענת העירייה שלפיה התובע לא ניצל את ימי החופשה בסמוך לקבלת פסק הבורר באופן שלא יעמדו מעל המכסה החוקית העומדת לצבירה, היא יותר ממקוממת. על אף פסק הבורר, בחרה העירייה שלא למלא אחר הפסק אלא בסמוך למועד פרישת התובע מן העירייה ובכך הכשילה הלכה למעשה את יכולתו של התובע לממש את ימי החופשה אשר הוחזרו למכסתו על פי פסק הבורר.

 

המדינה טענה כי התובע לא טרח לעדכן את מכסתו ברישומי העירייה והעירייה החרתה אחר טענה זו. יש בעמדת העירייה כדי לעורר תמיהה על רקע העובדה שהיועץ המשפטי של העירייה וגזבר העירייה היו מעורבים בהליך הבוררות מטעם העירייה וככאלה היה עליהם לעדכן את גורמי העירייה בתוצאות הבוררות. לא הובהר מדוע לא עשו כן, אך בכך אין כדי להשליך את האחריות לפתחו של התובע. באשר לטענת המדינה כי העובדה שהתובע לא העלה טענותיו בענין זה במסגרת ההתדיינות עם הממונה מהווה חוסר תום לב, לא מצאתי כי יש בכך כדי לקבוע שאין יסוד לזכויות הנטענות על ידי התובע.

 

  1. לטענת המדינה, לעובד רשות מקומית אין זכות קנויה לצבירה של למעלה מ-55 ימי חופשה וצבירה שכזו תביא למחיקתם של הימים העודפים. מכאן, טוענת המדינה, זכאי היה התובע לצבירה מקסימלית של 55 ימי חופשה וכן לפדיון החופשה השוטפת לאותה שנה, עד ל-22 ימים.

 

  1. התובע העיד בעניין זה כי עובר לחודש ינואר 2010, לא נזקפו לזכותו יותר מ-55 ימי החופשה המותרים לצבירה אליהם התווספו 22 ימים בחודש ינואר 2010, וממילא לא ניתנה לו אפשרות למימוש ימי החופשה שהוחזרו לו (עמ' 24 שורות 28-32 לפרוטוקול). מכאן, ומשלדבריו (אשר לא נסתרו) ימים אלה הוחזרו לו רק בחודש אפריל 2010, לא יכול היה לנצלם קודם לכן. קבלת עמדת העירייה שלפיה לא היה רשאי התובע לנצל את הימים טרם פרישתו בשל צבירה העולה על המותר היא בבחינת "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" ואינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב המוטלת על כתפי הרשות הציבורית (ראו בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד"י מז(3), 853, 860 (1993); בג"ץ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פד"י נב(1) 289, 315-323 (1998))).

 

יתר על כן, טענת התובע כי בטרם החל לנצל את ימי החופשה לא ניתנה לו כל הודעה מטעם העירייה כי בדעתה להגביל את הימים המצטברים ל-55 ימים או כי עליו לנצל את יתרת ימי החופשה עד למועד מסוים שאם לא כן יבוטלו, לא נסתרה. בשילוב דברים אלה עם העובדה כי כאמור, העירייה השיבה לתובע את ימי החופשה בהתאם לפסק הבוררות עובר לפרישתו ולא אפשרה לו לנצל את ימי החופשה במועדם המקורי, מביאה למסקנה כי יש לדחות את עמדת העיריה והמדינה ולא היה מקום למחוק את יתרת ימי החופשה שקיבל התובע בהתאם לפסק הבוררות.

 

  1. לטענת התובע, לא הייתה רשאית העירייה לבצע כל פעולת קיזוז מתשלומים ששולמו לידיו על פי פסק הבורר אלא באמצעות תביעה להשבה ולביטול פסק הבוררות. לא מצאתי מקום להידרש לטענה זו על רקע הקביעה דלעיל להיות פסק הבוררות פסק דין חלוט ובר תוקף.

 

מכאן, כי בכל הנוגע ליתרת ימי החופשה לא נפל כל פסול בעובדה שהתובע ניצלם בסמוך לאחר המועד שהוחזרו לו ולא היה מקום לקיזוז או לניכוי תמורתם. על יסוד האמור, זכאי התובע להשבת הקיזוז שנעשה שלא כדין בגין 74 ימי החופשה שנפסקו בפסק הבוררות ובסך כולל של 103,343 ₪.

 

  1. באשר למספר הימים שניצל התובע - המדינה טוענת שהתובע שהה בחופשה במשך כ-7 חודשים אשר לטענתו מהווים מיצוי של 106.7 ימים בלבד וכן הוא זכאי לטענתו לפדיון 55 ימים נוספים. עוד טוענת המדינה כי בעדותו טען התובע כי עמדו לרשותו סך הכל 126 ימים. לעמדתה, התקופה שבה שהה התובע בביתו מיום 1.4.10 ועד ליום 15.10.10, 6.5 חודשים, הם 143 ימי עבודה (6.5 X 22 על בסיס שבוע עבודה בן 5 ימים). המדינה פירטה בסיכומיה (סעיף 112) כי מימוש חופשה בתקופה זו מצריכה 133 ימי חופשה צבורים. מכאן טוענת המדינה כי גם אם תתקבל טענת התובע שלפיה היה רשאי לצבור 161 ימי חופשה הרי שלאחר החופשה שבה שהה בחופשה נותרו לו לפדיון לכל היותר 23 ימי חופשה. המדינה טוענת כי לא נמנע מהתובע לצאת לחופשה ובתפקידו היה עליו לדעת שלא ניתן לצבור מעבר ל-55 ימים. בסיכומו של דבר טוענת המדינה כי התובע היה רשאי לצבור 72.41 ימי חופשה ותו לא.

 

  1. על פי פסק הבוררות היה זכאי התובע ל-74 ימים. התובע מפנה לתלוש חודש 5/10 בטענה כי במועד זה עמדו לזכותו 87.7 ימים צבורים. אין לקבל טענה זו. ראשית, במכתב מיום 9.5.10 מציין מר עמר כי יתרת התובע עומדת על 68 ימים (נספח 3 לתצהיר המדינה). שנית, הצדק עם המדינה בטענתה כי בסוף שנת 2009 לא יכולה היתה צבירת ימי החופשה של התובע לעלות על 55 ימים אשר בצירוף 20 הימים של שנת 2010 עומדים סך הכל על 75 ימים (ללא פסק הבורר). בהצטרף לכך 74 ימים על פי פסק הבורר, הרי שביום 1.4.10, בעת שיצא התובע לחופשה, עמדו לזכותו 149 ימים.

 

משביקש התובע לפרוש לאחר מיצוי ימי החופשה העולים על 55 ימים, הרי שיש לראות את מועד פרישתו לאחר מיצוי 94 ימים שהם 4.27 חודשים.

 

  1. באשר להפרשי השכר - לטענת המדינה, משפסק הבורר ניתן בחלוף עשור מעת שבוצעו הניכויים בשכר התובע ומשדרישת התובע למינוי הבורר נעשתה רק בחלוף 7 שנים ו-5 חודשים ממועד ביצוע הניכוי, התיישנו רכיבי תביעה זו ולא היה מקום לזכות את התובע בגינם. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי במסגרת הליכים קודמים החליט הממונה בשנת 2003 למחול לתובע על השבת סכומים חריגים ששולמו לו מכוח העסקתו הפסולה על פי הסכם המודל ומשהתובע בחר לכבוש טענותיו בעניין ניכויי שכר שנעשו לו כביכול בשנת 1999 ומשלא ניתן אישור הממונה על פסק הבוררות, הרי שזה בטל מעיקרו.

 

העירייה טענה כי פעלה בהתאם להנחיות המדינה וכי טענות המדינה מקובלות עליה.

 

  1. כאמור לעיל, משמדובר על כספים שנגרעו מהתובע שלא כדין ושלהם היה התובע זכאי על פי הסכם עבודתו, אין מדובר בתשלומים חורגים. זאת ועוד, משפנתה העירייה לבוררות, ויתרה על טענת ההתיישנות ואין היא או המדינה רשאים להעלותה כעת.

 

משכך, משאלה נקבעו בפסק הבוררות המחייב את בעלי הדין ושלא ננקט כל הליך לביטולו או איונו ומשלא הצביעו הנתבעת והמדינה על עילה עניינית שלא לשלם את הפרשי השכר (כגון העדר זכות מהותית), לא היה מקום להורות על קיזוזם ועל העיריה להשיב לתובע את הסך של 31,833 ₪.

 

ההודעה המוקדמת

 

  1. לטענת התובע, כעולה מהסכם העסקתו, זכאי היה לקבל הודעה מוקדמת בת 3 חודשים. לדבריו, משוויתרה העיריה על התייצבותו לעבודה בעירייה זכאי הוא לתשלום חלף הודעת מוקדמת בגין תקופה זו בסך כולל של 92,349 ₪.

 

            לטענת המדינה, ההסכם בין הצדדים מחייב מתן הודעה מוקדמת של 3 חודשים רק במקרה של פיטורים ולא במקרה של פרישה לגימלאות. עוד טוענת המדינה כי בבקשת מר בוסקילה למר שפיצר שבה הועלו על הכתב תנאי פרישתו של התובע לא צויין כי העירייה מבקשת לאשר את תנאי הפרישה המוסכמת של התובע בדין מפוטר. לטענתה גם אם היו רואים את התובע כמי שפרש בדין מפוטר הרי שהוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת של 3 חודשים ולא לפדיון חלף הודעה מוקדמת ומשחלפו חודשים רבים בין הודעת הפרישה לבין הפרישה בפועל לא מתקיים הרציונל לתשלום הודעה מוקדמת אשר נועד לתקופת התארגנות וחיפוש עבודה אחרת. עוד טוענת העירייה כי ניתן לחפוף בין ימי הודעה מוקדמת הניתנת בפועל לבין ימי חופשה הניתנים בפועל. אשר על כן, זכאי התובע לכל היותר לתשלום בעבור 14 ימי הודעה מוקדמת. המדינה טענה כי חרף זאת הנחתה המדינה את העירייה לראות בתשלום המשכורות החורגות ששולמו לתובע בתקופה ששהה בביתו מבלי שעמדו לרשותו ימי חופשה שנצברו כדין, כתשלום בגין 3 חודשי הודעה מוקדמת.

 

העירייה טענה כי פעלה בהתאם להנחיות המדינה וכי טענות המדינה מקובלות עליה. עוד טענה המדינה כי שילמה לתובע את מלוא פדיון הימים המגיעים לו במשכורת חודש 1/11.

 

  1. במכתבה מחודש 11/2010 (נספח 11 לתצהיר התובע) מאשרת העירייה את זכאות התובע לתשלום 3 חודשי הודעה מוקדמת ולאור הקביעה כי בדין ניצל התובע את ימי החופשה, אין לקזז מהם את תקופת ההודעה המוקדמת אשר לא היה חולק לגביה שהיא עומדת על שלושה חודשים. עם זאת צודקת העירייה כי משלא עבד התובע בפועל, אין הוא זכאי לתשלומי החזר הוצאות בגין תקופה זו.

 

משכך, בגין רכיב זה זכאי היה התובע לתשלום בסך של 92,349 ₪.

 

  1. באשר למשכורת שנוכתה בגין 7 החודשים - טענה העירייה כי פעלה בהתאם להנחיות המדינה וכי טענות המדינה מקובלות עליה. עוד הוסיפה העירייה כי התובע לא שהה בתקופה זו בעבודה ולו יום אחד בלבד וכי בתביעת התובע לתשלום המשכורות קיימת כפילות עם תביעתו להשבת ימי החופשה. מכל מקום, טוענת העירייה משלא עבד התובע בפועל אין הוא זכאי לשכר ומשקיבל פדיון חופשה, אין הוא זכאי לכל תשלום נוסף.

 

  1. אכן, צודקת העיריה כי בתביעת התובע לתשלום החזר שכר בגין תקופה של 7 חודשים, יש משום תביעת כפל לתביעתו לחופשה שכן לגרסתו שלו שהה באותה התקופה בחופשה (על חשבון ימי החופשה (על פי פסק הבורר) ואולם, משניכתה העירייה את תשלום ימי החופשה (שכן לעמדתה לא היה התובע זכאי להם), בשלב זה, יש לראות את התובע כמי שלא קיבל דבר בגין תקופה זו ולמעשה מועד שבו נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

 

  1. בטענותיה, מתעלמת העירייה מכך שככל שטוענות המדינה והעירייה כי התובע לא רשאי היה לממש ימי חופשה המגיעים לו בתקופת המעבר וזאת מכוח פסק הבורר, היה מקום לראות את התובע כמי שפרש מעבודתו במועד הפסקת עבודתו ובמועד זה לערוך תחשיב של הזכויות המגיעות לו ולאפשר לו לקבל תשלומי פנסיה שוטפים. מכאן, מ"שמוחקות" העירייה והמדינה את תקופת המעבר כתקופה שבה היה רשאי התובע לממש את ימי החופשה, עומדות לו שתי אפשרויות לתביעה. האחת, לפדיון ימי החופשה שנמנע ממנו לממש בשל התנהלות העיריה והשנייה, לתשלומי פנסיה. באשר לימי החופשה, לחלקם זכאי התובע על פי פסק הבורר, (כמפורט בסעיף 37 לעיל) ואילו חלקם שולמו לתובע במסגרת פדיון החופשה בסיום יחסי העבודה (תלוש 1/2011).

 

סיכום ביניים

 

  1. לאחר שבחנתי את מכלול הדברים, מצאתי כי בגין תקופת המעבר שמיום 1.4.10 ועד ליום 15.10.10, יש לראות את התובע כמי שניצל 94 ימי חופשה שהם 4.27 חודשים וחלק מתקופת ההודעה המוקדמת (בעבור 2.22 חודשים). יתרת ההודעה המוקדמת בעבור 0.77 חודשים שהם שווי ערך ל -17 יום, תשלום לתובע כאמור לעיל.

 

תקופת עופרת יצוקה

 

  1. לטענת התובע, בתקופת עופרת יצוקה שימש כמנהל מרכז החירום וככזה עבד בכל שעות היממה. לדבריו, העירייה קיבלה תקציב מיוחד לחלוקה בין העובדים שעבדו בשעת החירום. אולם, בניגוד לעובדים מן המנין אשר קיבלו פיצוי נוסף בגין עבודתם בתקופה זו, לא קיבל התובע דבר. התובע הוסיף וטען כי עובדים בכירים אחרים לא נדרשו להיות זמינים כפי שהוא נדרש וככל שהוזעקו, היתה נתונה להם האפשרות שלא להתייצב לעבודה ביום שלמחרת. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על הסך של 33,460 ₪.

 

לטענת העירייה, לא הוכיח התובע את קבלת התקציב המיוחד. למעלה מכך, טענה העירייה כי התובע חתום על חוזה מיוחד ועל פיו אין הוא זכאי לכל תשלום מעבר לקבוע בהסכם עצמו וכי התובע עצמו לא הגיש בזמן אמת דרישה לתשלום בגין שעות נוספות או מילא דו"ח שכזה כפי שעשו עובדים אחרים, שאינם בכירים.

 

המדינה טענה כי במסגרת חוזה הבכירים היה חייב התובע להיות זמין לכל דרישה ואין מקום לפיצוי נפרד או נוסף בגין פעולות שבוצעו במסגרת תפקידו הבכיר, וכי התקציב הועבר לרשות המקומית על מנת לסייע לה להתמודד עם הוצאות מיוחדות שנבעו ממבצע עופרת יצוקה לרבות תשלום בגין שעות נוספות לעובדים רגילים.

 

  1. הצדק עם העירייה והמדינה בטענה זו. הוראות סעיף 8 להסכם הבכירים קובעות:

 

"בתוך המשכורת הכוללת, כלולים כל התשלומים שהעובד היה זכאי לקבלם אילולא הועסק בחוזה זה, לרבות התשלום עבור שעות נוספות, כוננויות, פרמיות, קריאות פתע וכן כל הרכיבים והתשלומים החודשיים והשנתיים...".

 

  1. משחתם התובע על חוזה בכירים נדרש הוא להיות זמין לעבודה גם בשעות החורגות ממסגרת העבודה הרגילה ומשהפיצוי שניתן לעובדים שולם כתמורה בעבור שעות נוספות להם נדרשו בתקופת החירום, אין התובע נכלל בין עובדים אלה ואין הוא זכאי לתשלום נוסף ודין תביעתו ברכיב זה, להידחות.

 

פדיון ימי מחלה

 

 

  1. התובע טען כי הוא זכאי לפדיון 176 ימי מחלה בסך של 246,264 ₪. הנתבעת טענה כי זכאות התובע עומדת על 198,243 ₪ בלבד.

 

  1. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשני עניינים. האחד, מספר הימים לפדיון והשני, ערך יום עבודה.

 

באשר למספר ימים - לטענת התובע זכאי היה במועד סיום עבודתו לפדיון 176 ימי מחלה שלא נוצלו בסך של 246,264 ₪. לטענת העירייה במועד סיום העסקתו עמדו לזכותו 604 ימי מחלה שהם שווי ערך ל-161 ימי עבודה שערכם הכספי 198,243 ₪ ואלה הועמדו לזכותו בשכר לחודש 1/11.

 

מקור המחלוקת בין הצדדים נוגע לתקופת עבודה שמשנת 1985 ועד לשנת 1987 אשר התובע טוען בגינה לרצף זכויות. התובע טוען כי בגין תקופה זו של שנה ו-10 חודשים זכאי הוא לצבירה של 50 ימי מחלה שבגינם הוא זכאי לפדיון בשיעור של 8 ימים בעבור כל 30 ימי מחלה.

 

  1. בעניין זה הצדק עם העירייה. מדובר במחלוקת שמקורה בזכויות מלפני כ-30 שנה והנטל להוכיח שהיתרה אינה נכונה מוטלת על התובע. לטענת התובע מדובר במחלוקת שמקורה בתקופת עבודה שבין 1985-1987 אשר בה לא שהה בעבודה ורכש חזרה את זכויותיו בגינה. יוזכר כי בין הצדדים התקיימה בוררות אשר התייחסה לזכויות שהתובע סבר שניטלו ממנו. ככל שהיה התובע חולק על צבירת ימי המחלה, היה עליו להעלות טענותיו במסגרת אותה בוררות. עיון בפניית התובע לבורר מעלה כי סוגיה זו כלל לא הועמדה בפניו.

 

העלאת טענה זו בשלב זה כאשר לא ברור האם עבד התובע, כמה עבד וכמה ימים צבר, אינה מאפשרת בחינתה באופן אמיתי ולא מצאתי כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו ברכיב זה. מכאן, כי אין לקבל את טענת התובע באשר למספר ימי המחלה העומדים לזכותו.

 

  1. באשר לבסיס השכר יומי - לטענת התובע לצורך חישוב ערך יום העבודה, יש לחלק את השכר החודשי לפי מפתח של 22 ימי עבודה הקיימים במדינה זה מכבר ולא לפי 25 ימים כפי שחישבה העירייה. העירייה טענה מנגד, כי טענה זו הינה חסרת תום לב שכן היא מבוססת על המפתח הקיים לעובדי מדינה בעוד שהסכם העסקתו של התובע מפנה להוראות חוק העבודה לעובדי הרשות המקומית.

 

  1. העירייה מבססת את טענתה על הוראות סעיף 14ט להסכם העסקה של התובע הקובע כי:

 

"זכויותיו של העובד לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים עבור תקופת השירות הכוללת, אם יש כאלה, יהיו לפי המשכורת הכוללת לפי סעיף 8 לעיל, בכפוף להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות".

           

הוראות הסכם המסגרת במגזר הציבורי החלות הן במדינה הן ברשויות המקומיות מחודש 1/11 קובע בעניין חישוב השכר היומי שזו תעשה על בסיס 1/25 ממשכורתו החודשית של העובד.

 

מכאן, כי הצדק עם המדינה באשר למפתח ימי החישוב לפדיון ימי המחלה ודין טענות התובע בעניין זה, להידחות. משכך, זכאי התובע לתשלום פדיון דמי מחלה סך של 198,243 ₪. משלטענת העירייה שילמה לתובע בגין רכיב זה במסגרת שכר חודש 1/2011, דין תביעת התובע לתשלום היתרה - להידחות.

 

לימודי המשפטים

 

  1. לטענת התובע, אישרה הנהלת העיר את יציאתו ללימודים יום אחד בשבוע וכן את השתתפות העירייה בשכר הלימוד. לדבריו, זכאי הוא על יסוד אישור זה לתשלום השתתפות בשכר לימוד בסך של 35,000 ₪ ולתשלום בעבור 126 ימי לימודים בסך של 176,303 ₪. לחילופין, טוען התובע כי זכאי הוא לתשלום עבור שעות עודפות.

 

            לטענת העירייה, פעלה בהתאם להנחיות המדינה וכי טענות המדינה מקובלות עליה. עוד טענה העירייה, כי לימודיו של התובע אושרו בהנהלת העירייה, אך לא על ידי מועצת העירייה ועל כן אין לאישור כל תוקף חוקי מחייב. העירייה טענה כי גרסת התובע שלפיה בתקופה זו עבר לעבוד בהיקף של חצי משרה וזאת לבקשת ראש העירייה וכי במקביל הושאל בהיקף של חצי משרה לחברה הכלכלית ולפארק ספירים, לא קיבלה כל אישור כחוק ואיש בעירייה לא ידע על כך, לא ראשי העיר ולא מנהל כוח אדם. העירייה גורסת כי היה ותתקבל גרסת התובע שלפיה עבד רק חצי משרה, הרי שבמקביל יש להורות לתובע להחזיר לקופת העירייה מחצית מהשכר שקיבל בתקופה זו. העירייה גורסת, כי משלא היה התובע עובד מן המניין אשר שכרו משולם לפי דירוג דרגה לא היה זכאי לכל השתתפות בשכר הלימוד ולתשלום בגין ימי הלימודים.

 

            עוד טענה העירייה כי תביעתו החלופית של התובע לשעות עודפות עומדת בסתירה לחוזה המיוחד ויש לדחותה.

 

  1. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי אכן הצדק עם העירייה בטענתה כי החלטות הנהלת העירייה אשר לא אושרו על ידי מועצת העיר על פניו אינן בנות תוקף מחייב ולא ניתן לפעול על פיהן כל עוד לא אושרו על ידי מועצת העירייה (ראו הוראות סעיף 147 לפקודת העיריות [נוסח חדש] המאפשרות הקמת ועדת הנהלה שתפקידה ייעוץ לראש הרשות והוראת סעיף 166(ה) לפקודת העיריות שמחייב את אישור מועצת העירייה להחלות הוועדות). משלא הוצג בפני כל אישור של מועצת העירייה לתשלום השתתפות בהוצאות שכר הלימוד של התובע, אין העירייה רשאית לשלם לתובע בגין רכיב זה.

 

  1. עוד מצאתי לקבל את טענת העירייה שלפיה משהועסק התובע על פי הסכם בכירים, ממצה הסכם זה את כל זכויותיו ומכאן משאין ההסכם כולל אפשרות להעניק לעובד על פי הסכם זה השתתפות בהוצאות שכר לימוד, ומשמורות הוראות סעיפים 4 ו8(ה) להסכם הבכירים כי "העובד לא יהיה זכאי לקבל כל תמורה או תשלום מאיזה סוג שהוא מעבר למשכורת הכוללת והתשלומים האחרים שפורטו בחוזה זה", ומשמונה סעיף 9 להסכם את התשלומים וההטבות שלהם זכאי התובע בנוסף למשכורת הכוללת (ואלה אינן כוללות השתתפות בשכר לימוד), לא היה התובע זכאי להשתתפות שכזו ועל התובע להשיב לעירייה את הסכומים שקיבל ברכיב זה.

 

  1. שונה הדבר בכל הנוגע לתשלום השכר בגין הימים שבהם למד התובע. ככלל, הצדק עם העיריה והמדינה בטענתן כי עובד בכיר המועסק על פי הסכם בכירים צריך להתייצב לעבודתו מידי יום ביומו ועליו למלא אחר מכסת עבודה כוללת של 184 שעות בחודש. יתרה מכך, כעולה מעדותה של הגב' מורלי, אכן יש טעם לפגם אם העובד מתייצב לעבודה של שעתיים ביום בלבד וספק אם ניתן לראות בכך משום יום עבודה. אך מנגד, לא ניתן לקבוע באופן גורף כי משהתייצב התובע ולו גם לחלק מיום העבודה ועל רקע העובדה כי חלק מעבודתו בוצעה מחוץ למשרדי העירייה, כי לא מילא אחר היקף העבודה הנדרש. מכל מקום, בפני לא הוצגו כל נתונים התומכים בטענות העיריה והמדינה.

 

  1. כעולה מכלל העדויות, על התובע היה להתייצב לעבודה בהיקף חודשי שלא יפחת מ-184 שעות (ראו עדותם של הגב' מורלי ומר עמר, עמ' 48 לפרוטוקול) משלא פרטו הנתבעות את הימים שבהם נעדר התובע מהעבודה ומשטוען התובע כי גם בימי לימודים, פעמים רבות נעדר מלימודיו והתייצב לעבודה בעירייה וזאת בשל המצב הביטחוני בעיר (ראו עדותו של מר מויאל) ומנגד עבד בפארק ספירים גם בימי שישי (שבהן אין העירייה עובדת באופן קבוע) וזאת לבקשת העירייה שהציבה אותו שם, ומשלא הוכח כי התובע החסיר משעות העבודה שאותן נדרש לעבוד מידי חודש, לא מצאתי כי העירייה הרימה את הנטל להוכיח את מספר הימים שבהם נעדר התובע מעבודתו (עמ' 80 לפרוטוקול) ושאותם היא רשאית לקזז משכרו של התובע. על כן, על הנתבעת להשיב לתובע את התמורה בגין 126 ימי הלימודים בסך כולל של 176,303 ₪.

 

  1. אציין בעניין זה כי טענת העיריה שלפיה איש מאורגניה לא ידע שהתובע לומד אינה מהימנה, וזו בלשון המעטה. ראשית, העירייה שילמה לתובע החזר בגין לימודיו ומכאן אין חולק כי גזבר העירייה וראש העירייה היו ערים ללימודי התובע. יתר על כן, ראש העיר העיד כי יציאתו של התובע ללימודים היתה בידיעתו ובהסכמתו תוך שהעדרותו ומימון לימודיו אושרו על ידי הנהלת העירייה בנוכחות גורמים רבים (נ/1 ומכתב עליו חתם גזבר העיריה).

 

עוד יצויין בעניין זה כי אכן, התובע אינו זכאי לתשלומים מעבר לשכרו על פי הסכם הבכירים עליו חתמו הצדדים ואולם טענות העיריה המועלות בדיעבד בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד הלימודים כאשר כל גורמי העיריה הבכירים היו מודעים לנוכחות או העדר נוכחותו של התובע מהעבודה בזמן אמת, אך הם לא טרחו לערוך רישום מתאים, והדבר נעשה בידיעה ובאישור, מטיל על כתפי העירייה ואולי אף על אורגניה אשר חרגו מסמכותם, את האחריות לחריגה שכזו ככל שהיתה.

 

  1. משכך מצאתי כאמור כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, לא היה מקום לקיזוז התשלום בגין 126 ימי הלימודים והתובע זכאי להשבת סכום זה.

 

הפרשי דרגה

 

  1. לטענת התובע זכאי היה לקבל הפרשי תשלום דרגה בסך של 40,408 ₪. בתצהירו צמצם התובע את תביעתו ברכיב זה לסך של 15,312 ₪.

 

לטענת העירייה  פעלה בהתאם להנחיות המדינה וכי טענות המדינה מקובלות עליה. בתצהיר עדותה הראשית וכן בעדותה אישרה הגב' גבאי כי אין כל מחלוקת בענין זכאות התובע להפרשי הדרגה. לדבריה, לא בוצע התשלום על רקע העובדה כי לתובע תביעות נוספות וכן קיימות טענות לגבי תשלומי יתר ומכאן כי לא אושר התשלום עד לעריכת החשבון הסופי.

 

ב"כ המדינה ציינה במהלך הדיון כי קיים אישור לתשלום לפי דרגה 6 ולזכאות התובע להפרשים אלא שבסיכומיה טענה המדינה כי יש להבחין בין שתי תקופות. האחת עד לשנת 2003 שבגינה זכאי התובע לשכר בשיעור של 75% משכר בכירים (כפי שעוגן בהחלטת הממונה שהחיל על התובע זכאות לפנסיה תקציבית הגם שטרם מלאו 10 שנים לעבודתו במועד זה) וזאת ברשות שדרגתה 5 והשניה, משנת 2003 ועד לפרישת התובע על פי שכר 100% מנכ"ל ברשות שרמתה 6.

 

  1. התובע טען כי ההפרשים שלהם הוא זכאי עומדים על הסך של 15,312 ₪ עד למועד הגשת התביעה. העירייה והמדינה מנגד, לא כימתו את טענתן.

 

            משלא נסתרה טענת התובע בעניין זה ומשלא חלקו הצדדים על חישובי התובע, זכאי התובע ברכיב זה לסך של של 15,312 ₪ (עמ' 62 לפרוטוקול) וכן לתשלום ההפרשים בסך של 638 ₪  ממועד הגשת התביעה ומידי חודש בחודשו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

 

שעות עודפות

 

  1. לטענת התובע זכאי הוא לתשלום בגין שעות עבודה עודפות אשר העירייה נמנעה לשלם לו בגין עבודתו. לדבריו, בעת שביצע את עבודת המנכ"ל בפארק ספירים הועמדה משרתו בעירייה על מחצית המשרה ואולם הוא ביצע שעות רבות למעלה מכך. התובע העמיד את תביעתו לתשלום בגין שעות עודפות על הסך של 267,680 ₪.

 

העירייה טענה מנגד כי בכל התקופה לא הייתה כל הפחתה בשכרו, הוא קיבל שכר עבודה בגין משרה מלאה על פי הסכם חוזה בכירים ואין הוא זכאי לכל תמורה נוספת.

 

  1. כאמור לעיל, החוזה עליו חתם התובע קבע כי התובע יועסק על ידי העירייה בהיקף של משרה מלאה. חוזה זה לא השתנה, משרת התובע לא הופחתה וכל פעולה שביצע התובע הן כמנכ"ל החברה הכלכלית הן כמנכ"ל פארק ספירים, ביצע במסגרת תפקידו כמזכיר העירייה. חיזוק לקביעה זו הנני מוצאת בכך שבין התובע לפארק לא נחתם כל הסכם וכי הפארק שילם לעירייה בגין פעילותו של התובע כמנכ"ל הפארק. התובע לא הוכיח כי הפארק נשא במחצית שכרו ולא הרים את הנטל להוכיח את חלוקת המשרה בין העירייה לבין הפארק, הן בהיקף התשלום לתובע והן בהיקף ההשקעה של התובע בפארק ובעירייה.

 

עמדתי היא, כי לא הייתה חלוקה ברורה בין התפקידים והתובע שימש בשניהם בערבוביה כאשר המקור להצבתו כמנכ"ל הפארק הוא תפקידו כמזכיר העירייה.

 

  1. משכך, לא מצאתי כל בסיס לחלוקה הנטענת על ידי התובע ולהסכמה שהוא טוען לה שעל פיה הוא יועסק על ידי העירייה במחצית המשרה בלבד ובמחצית האחרת יועסק על ידי הפארק. כפועל יוצא מכך ומכוח הסכם הבכירים שעל פיו אין התובע זכאי לכל תמורה נוספת בגין עבודתו גם אם היא חורגת מהיקף של משרה מלאה, דין תביעתו לתשלום בגין שעות נוספות, להידחות.

 

בעניין זה אוסיף, כי טענת התובע שלפיה הוא זכאי לתשלומים על בסיס היקף של משרה מלאה הגם שלא הועסק על ידי העירייה במשרה מלאה כאשר מחצית המשרה הנוספת נזקפת על חשבון פארק ספירים, יש בה יותר מאשר טעם לפגם ולו היתה מתקבלת, היה מקום לחייב את התובע בהשבת מחצית השכר שקיבל לעירייה.

 

 

אחרית דבר

 

  1. לאור כל האמור תשלם העירייה לתובע כדלקמן:

 

            א          בעבור 74 ימי חופשה על פי פסק הבורר סך של 103,343 ₪.

ב.         ניצול 20 ימי חופשה צבורים בסך של 27,980 ₪.

ג.          הפרשי שכר על פי פסק הבורר בסך של 31,833 ₪.

ד.         דמי הודעה מוקדמת בסך של 92,349 ₪.

ה.         פדיון חופשה בעבור 55 ימים בסך של 76,945

ו.          פדיון ימי מחלה בסך של 198,243 ₪.

ז.          126 ימי לימוד שנוכו בסך של 176,303 ₪.

ח.         הפרשי דרגה  בסך של 15,312 ₪  וכן הפרשים ממועד הגשת התביעה ומדי חודש בחודשו עד למועד עדכון השכר וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

 

מששילמה העיריה לתובע סך של 395,534 ₪ ישולם ההפרש ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

תביעת התובע לתשלום החזרי ניכויי שכר בגין תקופת המעבר, פיצוי בגין עבודה בתקופת מבצע עופרת יצוקה, פנסיה מוקדמת, שעות עודפות, תשלום הפרשי דמי מחלה והחזר שכר לימוד - נדחות.

 

משנתקבלה עיקר תביעת התובע, תשא העירייה בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

 

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

 

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ז, (05 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ