החלטה
הענין שבפני, בקשת הנתבע לביטול פסק דין אשר ניתן כנגדו בהיעדר הגנה, פסק דין אשר ניתן ביום 31.10.1993.
הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף כמעט 14 שנים ממועד מתן פסק הדין. במסגרת הבקשה לביטול פסק דין, טען הנתבע, כי על מתן פסק הדין נודע לו רק בחודש יולי 2011, כאשר קיבל הודעה על כך כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו אצל בנק לאומי.
במסגרת הבקשה, נטען על ידי הנתבע, כי אין הוא יודע מהי מהות כתב התביעה אשר הוגש כנגדו, ולדבריו, מעולם לא קיבל לידיו כתב תביעה, או כתב בי דין כלשהו, לא ידע על ההליכים, ולפיכך, לעמדתו, פסק הדין ניתן ללא המצאה כדין, ויש להורות על ביטולו. אציין כי תיק ביהמ"ש בהקשר זה, בוער, ואין עותק מכתב התביעה, לא בידי התובעת, ולא בידי הנתבע.
התובעת השיבה לבקשה, ולדבריה, לא מיני ולא מקצתי. התובעת הגישה פרוטוקול דיון בתיק זה, אשר נערך בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) הגב' פריאל, מיום 13.12.1994, שהיה דיון בבקשה לביטול פסק דין זה. לדברי התובעת, יוצא כי לא רק שהנתבע היה מודע לפסק הדין, אלא אף ביקש את ביטולו של אותו פסק דין, 17 שנים קודם לבקשתו הנוכחית. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, כי תמוהה הינה טענתו של הנתבע כי רק בחודש יולי נודע לו לראשונה על פסק הדין.
מוסיפה התובעת, וטוענת כי הבקשה לביטול פסק הדין, הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, שכן לא רק שהנתבע לא אמור היה להיות מופתע, אלא שבקשתו הקודמת לביטול פסק הדין נמחקה, ולא רק זאת, אלא שאף נסיבות ההליך המשפטי, לא אמורות היו להיות בלתי ידועות לחלוטין, כגירסתו של הנתבע, אלא להיפך מכך (ועל כך אעמוד בהמשך).
בהתייחס לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.1994, הנתבע השיב, כי רק לאחר קבלת תגובתה של התובעת, התגלו לו עובדות חדשות אשר לא היו ידועות לו קודם לכן. לדבריו, אותם מסמכים לא היו בידיו משך השנים הרבות אשר חלפו מאותו מועד, ונשתכחו ממנו בחלוף הזמן. לדבריו של הנתבע, מחיקת בקשתו הקודמת לביטול פסק הדין, הכילה תנאים, אשר מחזקים את טענתו, ובעיקר מושתתים דבריו של הנתבע על האמירה המוסכמת "אם לא יוגש כתב אישום או שהמבקש יזוכה בדינו או יורשע בגניבת סכומים נמוכים מסכום התביעה נשוא הדיון, יהיה המבקש רשאי להגיש בקשה חדשה לביטול פסק הדין, כשהתובעת לא תעלה כל טענה בעניין השיהוי בהגשת הבקשה". בהסתמך על האמור, טוען הנתבע כי אין מעשה בית דין בהקשר של ביטול פסק הדין, והרי התובעת אף ויתרה, בהסכם, על העלאת טענת השיהוי בהקשר זה.
במסגרת תגובתו של הנתבע, גולל הוא את המסכת העובדתית הרלוונטית: לדבריו, אשתו לשעבר, בשנת 1993, נעצרה ונחקרה בחשד לגניבת כספים ממעבידה, שהינה התובעת, כאשר גם הנתבע נחקר בהקשר זה, שכן הפעולות אשר לכאורה בוצעו על ידי אשתו לשעבר של הנתבע, בוצעו בדרך של משיכת המחאות מחשבונות הבנק של התובעת, לפקודתו של הנתבע. יצוין כי אשתו לשעבר של הנתבע, הורשעה וריתה עונש מאסר בשל המעשים אשר יוחסו לו.
לדבריו של הנתבע, בעוד מתנהלת החקירה המשטרתית, ניתן פסק הדין כנגדו, אודותיו נודע לו לאחר שנפתח כנגדו תיק הוצאה לפועל לביצועו של פסק הדין, ובהתאם, הוגשה הבקשה לביטול פסק דין, אשר נדונה ביום 13.12.1994. הנתבע טוען, כי לתומו, סבר כי הענין טופל על ידי באת כוחו דאז, שכן משך שנים רבות לא נקטה התובעת בהליכי הוצאה לפועל כנגדו.
בהקשר של הטענות הנוספות והמתוקנות מטעמו של הנתבע, השיבה התובעת, כי הלכה למעשה, הנתבע נהנה מסגירת התיק המשטרתי כנגדו, עוד בשנת 1998, ואולם מאז ועד למועד הגשת הבקשה לביטול פסק דין, חלפו כ- 13 שנים. כשם שעילת תביעה היתה מתיישנת בהקשר זה, סבורה התובעת כי חלוף זמן כה ניכר, אינו מצדיק ביטול פסק דין, שכן יש ליתן המשקל הראוי לחלוף הזמן ולהזנחת עניינו של הנתבע. מפנה ב"כ התובעת אף לעובדה, כי הנתבע עצמו, חתום על פרוטוקול הדיון מיום 13.12.1994, וככל שלא טיפל, הזניח או שכח לטפל בענין, לא ניתן להטיל כעת את תוצאות ההזנחה, על כתפיה של התובעת.
לטענות אלו השיב הנתבע: לדבריו, מקרה זה הינו אחד המקרים אשר אינו מתאים לעמידה דווקנית על סדרי הדין, שכן מדובר במקרה ובו נסיבות מיוחדות וחריגות, והותרת פסק הדין על כנו, תהווה עיוות דין של ממש. בין היתרף מפנה הנתבע להסכמת הצדדים אודות מכירת דירת מגורים ברח' גורדון בעכו, וכאשר יכול להיות שמי מעוה"ד אשר טיפלו בעניין זה בעברף לא מילאו את חובתם. גם ריבוי ה"שאלות הפתוחות" אשר נותרו, מצדיק לדעתו, את ביטול פסק הדין.
אקדים ואציין, כי לאחר בחינת הטענות אשר הועלו על ידי שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.
כבר נקבע בפסיקה כי ידיעה על קיומו של פסק דין במשך תקופה ארוכה בעקבות הליכי הוצל"פ שננקטו לביצוע פסק הדין יוצרת מניעות והשתק מלטעון לביטול פסק הדין מחמת אי קבלת התביעה . בש"א (תל-אביב) 161700/08 יוסף ראובני נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, סעיף 6 להחלטה (מאגר נבו).
אכן, בתי המשפט מעדיפים לעסוק במהות ככל שניתן ולפצות בהוצאות ובערובה על אי הנוחות שנגרמת לתובעת כאשר מבוקש לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה. לפיכך לא בנקל תידחה בקשה לביטול פסק דין גם כאשר הוגשה באיחור. יחד עם זאת כאשר הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת באיחור ניכר, כאשר טענות המבקש בנוגע לסיבת האיחור אינן מעוררות אמון וכאשר טענות ההגנה העומדות בסתירה להודעת בעל דין, יש מקום לבחון האפשרות לדחות את הבקשה גם אם משמעות הדבר שלא יינתן למבקש יומו להעלות טענות הגנה במסגרת הליך משפטי מלא. בר"ע 515/08 רמי ברהום נ' עיריית ירושלים (מאגר נבו).
בהקשר זה אציין, כי לפחות ככל שהדברים נוגעים לבקשה הראשונית לביטול פסק הדין, סימני שאלה רבים עולים לגבי דבריו של הנתבע; הנתבע מציין כי לא ידוע לו על מה הוגשה התובענה, וכי לא היה ידוע לו על פסק דין, עד לשנת 2010. הבקשה, בנוסחה הראשוני, דינה להידחות, שכן ברור כי מדובר בבקשה שאינה תואמת את הדברים כהווייתם.
מפתיע לראות, כיצד הנתבע שכח את המחלוקת המהותית בהקשר של התובעת, ואף טען כי אין לו מושג מאיזו עילה נובעת התובענה – כל זאת כאשר מדובר במעבידתה של אשתו לשעבר, בענין שבמסגרתו עלו נישואיו על שרטון, אשתו לשעבר ריצתה עונש מאסר, והוא נחקר במשטרה בהקשר זה. כל אחד מהאלמנטים כאמור, אינו אלמנט אשר ניתן לשכחה ולהתעלמות מוחלטת, והאמירה הכללית והסתמית כי אינו יודע מהי עילת התביעה, פוגמת באופן ניכר, בבקשה לביטול פסק דין.
אין זה סביר כי אדם ישכח מליבו, בעת העלאת טענותיו, רצף אירועים כה ניכר, ובעל השפעה כה ניכרת על חייו של הנתבע (ולדבריו, אותה פרשייה הביאה לגירושיו מאשתו לשעבר), וראיתי בכך טעם נוסף, המטה את הכף לחובתו.
כבר נקבע ע"י בתיהמ"ש, כי יש מקרים בהם המחדל בדמות איחור בפנייה לבית המשפט לבקשה לביטול פסק דין יהיה כה משמעותי עד שיאפיל על השיקול של סיכויי ההגנה. רע"א (חיפה) 10940-05-09 הכובש חולון מפעלי מתכת בע"מ נ' חברת גב-ים לקרקעות בע"מ (מאגר נבו).
אמנם, בית המשפט העליון הדגיש את החשיבות של פתיחת שערי בית המשפט בפני מי שהגיש בקשה לביטול פסק דין באיחור כאשר דחיית הבקשה תגרום עוול למבקש וכאשר עולה מחומר הראיות כי המבקש התחיל לפעול במרץ ברגע שנודע לו על קיום פסק הדין (רע"א 7931/06 יהושוע ולדהורן נ' הבנק הבינלאומי הראשון (מאגר נבו)) ואולם יחד עם זאת, השיהוי הניכר מאוד, גרם בוודאות לתובעת, לנזק ראייתי של ממש.
ברור כי לתובעת אין עוד את כתב התביעה, בחלוף שנים כה רבות, ואף לא מוטלת עליה החובה לשמור את ספריה בהקשר זה, שנים כה רבות. ככל שיבוטל פסק הדין, משמעות הדבר הינה הטלת נטל ניכר מאוד על התובעת, נטל המוטל בשל השיהוי הניכר והקיצוני מטעמו של הנתבע. בהקשר זה, יש לציין, כי דוקטרינת הנזק הראיתי, מצדיקה הטלת נטל מיוחד, על הצד האחראי לקיומו של הנזק הראייתי, בהינתן נסיבות מסוימות.