אנג'ל ר.תעשיות מתכת בע"מ נ' ג'וליס ואח'

פסק דין

בפניי הליך של "טען ביניים", על פי הוראות פרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

המבקשת משכה מחשבונה 8 המחאות דחויות לטובת המשיבה מס' 1, בסך כולל של 44,800 ₪, וזאת לכיסוי חוב ארנונה.

אין חולק, כי כנגד הטוענת מס' 1, המועצה המקומית ג'וליס, נפתחו 16 תיקי הוצאה לפועל, ובמסגרתם התקבלו צווי עיקול בסך 534,251.11 ₪.

אין חולק גם, כי ההמחאות נמסרו לטוענת מס' 1 על ידי המבקשת.

מועד פירעון הראשונה שבהמחאות שבענייננו הוא ביום 31.5.2011, ועל כן נעתרתי לבקשת הטוענים מס' 2-8 להקדמת מועד הדיון.

המדובר בעניין משפטי נקודתי, כאשר אין כל מחלוקת עובדתית מהותית או משמעותית בין הצדדים. המחלוקת היא בשאלה, האם רשאי זוכה להטיל עיקול כנגד כספי מסים המיועדים לתשלום לקופתה של רשות מקומית, ובפרט כנגד תשלום המיועד לכיסוי חוב ארנונה.

הטוענת מס' 1 תמכה יתדותיה בעמדת היועץ המשפטי אשר הוגשה בברע"א 7052 עיריית יהוד נ' י.א.ר.ב. ואח' (להלן: "תיק עיריית לוד") ביום 19.8.2004.

מדובר בעמדה משפטית הנושאת 22 עמודים, ואשר עליה חתומה עו"ד יעל מימון, ממונה על עניינים אזרחיים בפרקליטות המדינה.

אם לקצר את טענות המדינה בעמדתה הרי שאלו נסמכות על שני טיעונים מרכזיים:

האחד, כספי מסים אינם חוב כספי רגיל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במגוון החלטות בתי משפט, ובהיעדר הוראת חקיקה מפורשת אין מקום לאפשר לזוכה לעקלם.

הטיעון השני מתבסס על הוראות תיקון מס' 31 חוק יסודות התקציב התשס"ד-2004.

מנגד, עמדת הטוענים 2-8 הינה, כי בהתאם להלכה המשפטית (כעולה מקביעת ביהמ"ש העליון בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך), זכותם של הטוענים 2-8 להיכנס בנעלי הטוענת מס' 1, גם בכל הנוגע לעיקולו של שטר המיועד להיכנס לקופתה של הטוענת מס' 1.

ביום 23.5.2011 נערך דיון בפני במעמד הצדדים, והצדדים הסכימו לסכם בשאלה המשפטית, ללא צורך בחקירת המצהיר שממילא לא הייתה מוסיפה דבר וחצי דבר להכרעה השיפוטית.

רק במועד הדיון התוודעתי לקיומו של פסק דין סופי של בית המשפט העליון בתיק עיריית לוד (ע"א 10233/04).

מסתבר, שהטוענת מס' 1, אשר אינני מעלים עיני מהימצאותה בקשיים כלכליים מהותיים, נמנעה מלהפנות את ביהמ"ש לפסק הדין בהליך, אשר לתומי סברתי כי טרם ניתן.

בפסק דין זה נדחתה בפועל עמדת המדינה (ועמדת עיריית יהוד) ובית המשפט אישר את הטלת העיקולים על כספי המסים המיועדים לעירייה. עמדתו של ביהמ"ש עמדה בניגוד מוחלט לעמדת המדינה כעולה מעמדת היועץ המשפטי, אשר עליה הסתמכה הטוענת מס' 1.

אני מצטט מסעיף 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה:

"פירוש השולל תוקף כולל מאמצעי נשייה אזרחיים המוטלים על כספי מסים של רשות מקומית פוגע פגיעה עמוקה בזכות הקניין של הנושים, ובכך בזכות חוקתית הנתונה להם. באין הסדר חקיקתי מפורש בחוק המתיר פגיעה מעין זו, ספק רב אם ניתן, על דרך פרשנות שיפוטית, לפסוק כדרכה של המדינה. האפשרות לייחד את כספי המסים ואת תשלומי החובה של רשות מקומית לקטגוריה מיוחדת שאינה כפופה מעיקרא לאמצעי נשייה אזרחיים היא אופציה מורכבת ורבת השלכות, הכורכת עמה הכרעה שבמדיניות משפטית; אפשר שמקומה להיעשות, אם בכלל, במסגרת חקיקה של הכנסת, אשר תענה על מבחנים חוקתיים של איזונים ומידתיות".