אמציה מושב שיתופי של משקי חרות בי"תר בע נ' מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שקמים אשקלון

פסק דין

1.בחודש מאי 2007 נבנה בשטח המושב אמציה, המאוגד כאגודה השיתופית המערערת (להלן – "המושב" "המערערת") מבנה משרדים בשטח של כ- 60 מ"ר – והמשמש מעת בנייתו ועד עתה כמשרדים של מזכירות המושב והמערערת.

המבנה נבנה ללא היתר - ועקב כך הוגש נגד המערערת בבימ"ש השלום באשקלון, כתב אישום המייחס לה עבירות בנייה ושימוש במקרקעין ללא היתר בניגוד לסעיפים 145 (א) (2), 145 (א) (ד), 204 ו- 208 (א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1995.

2.בהליכים בבימ"ש השלום טענה המערערת כי המבנה הוקם ללא היתר, וכי היא אכן עושה בו שימוש כמבנה המזכירות. אולם, כך טענה, המדובר במבנה יביל שהוצב במקום על ידי החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית בתיאום עם המטה הממשלתי להיערכות לקליטת מפונים מגוש קטיף. זאת נוכח כך שבשטחי המושב הוקמה הרחבה שיועדה לקליטת חלק מאותם המפונים.

נטען כי הממשלה ו/או הסוכנות הם שיזמו את הצבת המבנה, הם שנשאו בהוצאות, הם שהקימו אותו בפועל – ולימים הם אלה המטפלים, בדיעבד, בהליכי רישויו.

נוכח זאת נטען על ידי המערערת זכאית היא להגנה מן הצדק – שכן, לא מתקבל על הדעת שרשות אחת של המדינה תיזום, תממן ותקים את המבנה ובמקביל רשות אכיפה תעמיד דווקא את המערערת לדין על פעולות אלה.

בהכרעת הדין נקבע כי המערערת היא זו שפנתה לרשויות בבקשה להציב את המבנה, כמבנה מזכירות נוסף, כי ידעה על חובתה על פי דין לפעול או לדאוג להיתרים הנדרשים לכך – ואין במעורבות הרבה של הרשויות בייזום מימון והצבת המבנה כדי להסיר מהמערערת את אחריותה כ"בעל המקרקעין" וכ"משתמש" בהם.

ביהמ"ש קמא (כב' השופט ע. כפכפי) הרשיע אפוא את המערערת בעבירות שיוחסו לה.

בגזה"ד (מיום 29.5.13) הטיל ביהמ"ש על המערערת קנס בסכום 10,000 ₪ והורה על הריסת המבנה, תוך עיכוב מועד ההריסה עד ליום 1.7.14 על מנת לאפשר למערערת להסדיר הרשאת הבניה והשימוש עד לאותו מועד.

3.בפני ערעור המערערת על הכרעת הדין – ולחלופין על גזר הדין. המערערת שבה על טענותיה שטענה בבימ"ש השלום – שתמציתן פורטה לעיל.

לאמור, המבנה הוקם אמנם ללא היתר בשטחי האגודה המערערת ומשמש מאז הקמתו למשרדי המזכירות שלה – וגם זאת ללא היתר. ברם, בנסיבות הדברים קמה לה הגנה מן הצדק הנובעת מנסיבות הקמת המבנה על ידי רשויות המדינה, ביוזמתן ובמימונן, ועל כן, בנסיבות העניין, לא היה מקום להרשעתה.

המשיבה טוענת כנגדה כי אכן נסיבות ההקמה היו כנטען אולם אין בכך להסיר מהמערערת את אחריותה עפ"י חוק התו"ב – הן בכל הקשור להקמת המבנה וביתר שאת להמשך השימוש בו.

4.לאחר עיון בטענות הערעור, שבכתב ובעל פה, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת הדין.

ביהמ"ש קמא קבע בשולי הכרעת הדין, ובהתבסס על הראיות שהובאו בפניו כי:

"אמנם המדינה רכשה את המבנה מכספה ודאגה להצבתו. אולם, כמפורט לעיל, הדבר נעשה בעקבות דרישת הנאשמת (המערערת – י.א.) ולצרכיה בלבד.

המבנה לא הוצב ביישוב בעקבות החלטה חד צדדית של המדינה אשר, כרעם ביום בהיר, "הנחיתה" מבנה מזכירות חדש במושב, אלא בעקבות דרישת ובקשת המושב לסייע להם בעניין.

ברור כי הנאשמת מכוח היותה בעלת השליטה במקרקעין יוזמת בהקמת המבנה והמשתמשת הבלעדית בו, היא אשר צריכה לבקש את ההיתר כפי שעשתה (בדיעבד – י.א.) ולכל הפחות להפסיק את השימוש האסור במבנה שלא כדין".

הוראות חוק התו"ב מקימות אחריות קפידה של בעל מקרקעין או בעל השליטה בהם, בכל הקשור לאיסור בניה בהם שלא עפ"י היתר.

במישור זה, יכולה הייתה המערערת להתנות, שלא לאמור למנוע, את הצבת המבנה על ידי הרשויות בקבלת ההיתר הנדרש לכך עפ"י דין.

הוא הדין, וביתר שאת, לעניין השימוש שהיא עשתה ועושה במבנה גם לאחר שנתחוור לה ללא ספק כי המדובר במבנה שהוקם ללא היתר ואשר השימוש בו אסור.