אמיתי נ' מזרחי ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום סך של 13,895 ₪ בטענה לחוב שמקורו שירותי תיקון לרכב שבוצע במוסך אשר בבעלות התובע. התביעה התבררה בפסים של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד – 1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

העובדות הרלוונטיות

התובע הינו בעליו של מוסך ברח' הירקון 22, בני ברק (להלן: "המוסך"). במהלך חודש ספטמבר 2007 הגיע למוסך אדם בשם אילן בן נעים (להלן: "בן נעים") ועמו רכב מסוג אופל, מ.ר. 63-180-23 (להלן: "הרכב"). הרכב היה לאחר תאונה ונזקק לסדרת תיקונים, בהתאם לחוות דעתו מיום 30.8.07 של השמאי דרור שטרן (להלן: "השמאי").

בהתאם לבקשת בן נעים, בוצעו ברכב התיקונים על פי חוות דעת השמאי. עלות תיקונים אלו הסתכמה בסך של 13,195 ₪. אף שהרכב תוקן, ואף נלקח מהמוסך על ידי בן נעים, לא שולמו לתובע תשלומים כלשהם בגין תיקון הרכב ולפיכך הוגשה תביעה זו.

בתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבע לבדו, ולאחר מכן, בעקבות דיון אשר התקיים ביום 4.5.08 תוקן כתב התביעה ובן נעים הוסף כנתבע נוסף. בן נעים לא הגיש כתב הגנה ולנוכח זאת ניתן כנגדו פסק דין ביום 9.12.08. משניתן פסק דין זה, הוקפאו ההליכים כנגד הנתבע למשך מספר חודשים ובכדי לאפשר לתובע לנסות ולגבות את פסק הדין מבן נעים. ניסיונות אלו, לפי הודאת התובע, לא צלחו, ולפיכך נמשך בירור המחלוקות שבין התובע לנתבע.

טענות הצדדים

לטענת התובע, בין הנתבע לבין בן נעים התקיים קשר של עסקי רכישת מכוניות וביטוח ובמסגרת קשר עסקי זה אף התיימר הנתבע להיות בעליו של הרכב ולהזמין את התיקון במוסך, באמצעות בן נעים המסייע לו. התובע הציג את חוות דעת השמאי שעל בסיסה תוקן הרכב במוסך ואשר, לפי הנקוב בה, הנתבע הוא הוא בעליו של הרכב. מהראיות אשר התבררו, טוען התובע, מסתבר כי בין הנתבע לבין בן נעים הייתה קנוניה, אשר במסגרתה ביקשו הם לרכוש את הרכב אחר תאונה במחיר זעום, להשביחו באמצעות התיקון במוסך התובע ולאחר מכן לקבל רכב שערכו עולה על הסכום שהושקע בו. משום מה, טוען התובע, לא הושלמה העסקה בהעברת הבעלות לנתבע, אולם מאחר והנתבע היה שותפו של בן נעים, הרי שיש לו אחריות להזמנת התיקון ולתשלום לתובע.

הנתבע מצידו, מכחיש כל קשר לתיקון נשוא התביעה. לטענתו, אמנם הכיר בעבר את בן נעים במסגרת עבודתו בחנות ירקות, אמנם היו בעבר ביניהם מגעים בנוגע לאפשרות רכישת רכב לאחר תאונה, אולם מגעים אלו לא השתכללו לכדי הסכם רכישה כלשהו, ובכלל התייחסו לרכב אחר מסוג יונדאי. באותם מגעים לרכישת הרכב מסוג יונדאי, מסר הנתבע לבן נעים פרטים לצורך הנפקת תעודת ביטוח זמנית, אך בסופו של דבר גם עסקה זו לרכישת היונדאי לא יצאה אל הפועל. באשר לרכב מאידך, טוען הנתבע שאין לו כל קשר לרכב ומעולם לא היה לו קשר שכזה. הנתבע מכחיש כי אי פעם ביקש שירותים מהתובע או ביקר במוסך לפני קבלת דרישת התשלום נשוא תביעה זו. מסיבות אלו, טוען הנתבע , יש לדחות את התביעה כנגדו.

ההליך המשפטי

כאמור, תחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבע לבדו ולאחר מכן צורף בן נעים כנתבע נוסף. בן נעים לא הגיש כתב הגנה (אם כי הגיש תצהיר בו הוא טוען שהוא הוא החייב הבלעדי כלפי התובע) וניתן כנגדו פסק דין. לאחר שהתובע הודיע כי לא עלה בידו להיפרע מבן נעים, נמשכו ההליכים כנגד הנתבע.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 11.11.10 ובמהלכה נחקרו התובע והנתבע על תצהיריהם. זולת התובע והנתבע לא הוגשה בקשה לזימון עד כלשהו ובפרט, ראוי לציין, לא הוגשה כל בקשה לזימון השמאי או לזימון בן נעים למתן עדות. בתום החקירות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה, כשהם חוזרים בעיקרם על הטענות, כאמור.

דיון

שלש טענות חלופיות העלה למעשה התובע כנגד הנתבע. ראשית, טען התובע כי נכרת הסכם לפיו הזמין התובע את תיקון הרכב; שנית, טען התובע כי שירותיו הוזמנו על ידי בן נעים אולם הנתבע חייב בתשלום בהיותו בעל הרכב; ושלישית, טען התובע לקנוניה שנרקמה בין הנתבע ובן נעים אשר משיתה אחריות משותפת על שניהם.

הטענה הראשונה של התובע הינה הטענה לפיה הוזמנו שירותי המוסך במישרין על ידי הנתבע שלכן הוא החייב בתשלום. כבר בכתב התביעה המקורי אשר הגיש התובע נטען (בסעיף 9 (א)) כי הנתבע הפר הסכם לפיו התחייב לשלם עבור תיקון הרכב.

טענה זו הופרכה מניה וביה. התברר, כי התובע מעולם לא פגש בנתבע, מעולם לא שוחח איתו וודאי שמעולם לא קיבל ממנו התחייבות כלשהי. לא רק הנתבע טען זאת אלא התובע עצמו, בעדותו, טען שאין לו כל התחייבות של הנתבע לתשלום עבור תיקון הרכב. למעשה, טענה זו של התובע בכתב התביעה המקורי התבררה כטענה שמוטב לולא נטענה. אין איפה יסוד לניסיון לטעון כי הנתבע התחייב לשלם לתובע עבור התיקון.

הטענה השנייה של התובע הינה כי יש לחייב את הנתבע בהיותו בעל הרכב. הנטל להוכיח טענה זו היה על התובע, אולם התובע לא הציג ולו ראשית ראיה לבסס טענה זו.

התובע טען בכתב התביעה המתוקן (סעיף 4) כי "נמסר לו" שהנתבע הינו בעל הרכב. בתצהירו מאידך, שינה התובע את גרסתו, לא טען עוד שהנתבע הינו בעל הרכב, אך טען כי הנתבע היה "מעורב בפעולה לרכישת הרכב". גם לטענה אחרונה זו לא הביא התובע כל ראיה.

זאת ועוד, מסמכי הרכב לא הוצגו כלל אף שניתן היה מן הסתם להשיגם במשרד הרישוי. המסמך האחד והיחיד שלכאורה העיד על בעלות הנתבע ברכב הינו חוות דעת השמאי בה נכתב שהנתבע הינו בעל הרכב. דא עקא, שאין כל דרך להבין על איזה בסיס הוסיף השמאי את שם הנתבע לשמאות. במצב זה חייב היה התובע, לכל הפחות, לזמן את אותו שמאי למתן עדות, כדי שימסור את גרסתו ויסביר מה לנתבע ולשמאות שעשה. התובע לא עשה כן. התובע גם לא נתן הסבר של ממש למחדלו. בהעדר כל עדות של אותו שמאי, לא זו בלבד שהתובע איננו יכול להוכיח את הטענה כי הנתבע הינו בעליו של הרכב, אלא שקמה החזקה לפיה ההימנעות מהבאת השמאי לעדות נבעה מכך שהעדות, לו הובאה, לא הייתה מתיישבת עם טענות התובע.

אפילו היה הנתבע בעליו של הרכב, לא ודאי היה שדי בכך לחייבו בתשלום עבור שירות אותו כלל לא הזמין, אלא ששאלה זו נותרת תיאורטית. התובע לא הוכיח כי הנתבע הינו או היה בעל הרכב וגם בכך אין בסיס לחיובו בתשלום.