אל אעסם נ' רשות הפיתוח ואח'

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף עפ"י תקנות סעיף 100 ו - 101 לתקסד"א, בגין מעשה בית דין, ולחילופין השתק ומניעות, וכן התיישנות ולחילופין שיהוי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

כתבי התביעה והתשובה שהוגשו מתמקדים במספר עילות ואילו התגובה לבקשה מצמצמת את העילות, לעילה שנטען שעולה מדברי ב"כ המדינה בהליך קודם (ת"א 3915/07 שהתנהל בבית משפט השלום בבאר שבע בפני כב' השופט פרסקי) (סעיפים 1-12 לכתב התגובה, סעיף 25 לכתב התביעה). בהתאמה, התייחס ב"כ התובע, בתגובתו לבקשה, לטענות המדינה בהקשר לאותה עילה.

עפ"י הבקשה, התובע העלה את הסוגיה במחלוקת מס' פעמים בפני בתי המשפט. ראשית הפרשה במחלוקת בין המדינה לתובע על זכותו במקרקעין בשטח של כ- 7,000 דונם המתוחמים בגושים 10057/2, 100268/4, 100274/1, כולל בחלקות 1-12 (להלן: "המקרקעין").

התובע החל בהליך של המרצת פתיחה בשנת 1989 (ה"פ 3027/89), אשר הדיון בו נדחה פעמים רבות. בחלוף 11 שנים הורתה סגנית הנשיא, כב' השופטת טהר שחף, להגיש תובענה חדשה, במקום המרצת הפתיחה, תוך הותרת צו מניעה זמני שניתן בה"פ על כנו. התביעה החלופית אפוא הוגשה בת"א 9493/99 וביום 25.7.2001 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה של התובע, תוך קבלת תביעה שכנגד. עפ"י התביעה שכנגד, ניתנו צווים לתובע וכל מי שנתון לחסותו ואפוטרופסו, ו/או המועסק על ידו ו/או המצוי במקרקעין מכוח הרשאתו, כדלקמן:

(א)לסלק ידו מהמקרקעין תוך 6 חודשים;

(ב)להשיבם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ;

(ג)להימנע מלהיכנס למקרקעין, או להפריע את השימוש בהם.

(ת"א 9493/99 ביהמ"ש השלום באר שבע).

על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"ע 3893/03). ביום 16.2.2004 המבקש חזר בו מבקשת רשות הערעור וזו נדחתה. יחד עם זאת, עפ"י ההסכמה בין ב"כ התובע למדינה, לפני הדיון בפני ההרכב, סוכם על מתן ארכה נוספת לגבי הפינוי, תוך ניהול משא ומתן (נספח ג' לכתב ההגנה).

הייצוג של התובע הוא באמצעות באי כוחו הנוכחיים מאז חודש מאי 2004, כעולה ממכתב ערן ראובני ממנהלת הבדואים לעו"ד קויתי. מתוך תכתובת זו, עולה כי המדינה, באמצעות מנהלת הבדואים, ניסתה למצוא לתובע חלופה לשטח רעייה לכבשים שבבעלותו, כדי להשלים את הליך הפינוי, תוך ציון שלתובע ומשפחתו פתרון מגורים בתל שבע (מכתבו של ערן ראובני, נספח ה'1 לכתב ההגנה; כחלק מרצף מכתבים - נספחים ג'-ה'2 לכתב ההגנה).

אולם, כפי שעולה ממכתבו של עו"ד ציון אילוז מפרקליטות המדינה לעו"ד בלפור קויתי מיום 24.8.2004, מתברר שהמשא ומתן לא צלח, שכן התובע מצפה לפיצוי (נספח ו' לכתב ההגנה). עו"ד אילוז במכתבו מתייחס לציפייה זו כחסרת ביסוס ופרשנות לא נאותה למכתבו מיום 26.2.2004 לערן ראובני ממנהלת הבדואים. באותו זמן יוצג התובע ע"י עו"ד י. חודורוב, שאף ייצג את התובע מההליך בבית משפט השלום ועד לבית המשפט העליון.

החשיבות של ציון המייצגים עלה ממכתבו האמור של עו"ד אילוז מפרקליטות המדינה לעו"ד בלפור קויתי, שכן המשא ומתן שקדם את הדיון בבית המשפט העליון נוהל עם עו"ד יעקב חודורוב ולא עם עו"ד קויתי.

מאחר ויסודות דרישת הפיצוי בתביעה הנוכחית החלו במכתבו של עו"ד אילוז לערן ראובני מיום 26.2.2004, אצטט אותו בחלק הרלוונטי:

"יחד עם זאת, ובהתייחס למה שסוכם בינינו לבין המבקש מחוץ לאולם ביהמ"ש, ביצוע צו הפינוי יעוכב לתקופה של שישה חודשים אשר במהלכם יעשה ניסיון נוסף להגיע עימו להסדר" (להלן: "מכתב מיום 26.2.2004").

מכאן החל תהליך הכולל עתירה לבג"צ כנגד הפינוי ללא פיצוי (בג"ץ 10747/04), ובשנת 2007 התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה אשר נמחקה ביום 20.12.2010 מחמת חוסר מעש של התובע (ת"א 3915/07 ביהמ"ש שלום ב"ש - נספח י"א לכתב ההגנה).

עפ"י עילת התביעה שמעוגנת לטענת התובע בהבטחה ערב הדיון בבר"ע בבית המשפט העליון, שבהמשכו יצא המכתב מיום 26.2.2004, נטען כי במשא ומתן ערב הדיון בבית המשפט העליון הובטח לו לגבש עמו פיצוי בגין הפינוי (סעיף 14 לכתב התביעה). בהמשך מכמת התובע, בכתב התביעה, את טיב הפיצוי הנתבע.

עפ"י שיטת התובע בכתב התביעה, עילת הפיצוי התגבשה במשא ומתן ערב הדיון בבית המשפט שהתקיים ביום 16.2.2004, ועפ"י התגובה לבקשת המדינה אישרה זאת שוב בדיון בתביעה שהוגשה בשנת 2007, בדיון ביום 22.3.2009 (סעיף 1 לפרק א' לתגובה של עו"ד בן אולד מטעם התובע), ושוב בפרוטוקול מיום 4.6.2009.

הציטוט שהובא מדברי עו"ד עדתו מטעם המדינה בפרוטוקול מיום 22.3.2009 חסר, ואצטט את דברי ב"כ המדינה בשלמותו:

"אחרי 20 שנה של התדיינויות משפטיות כשיש פסקי דין חלוטים, לא ניתן לבוא בטענה או טרוניה למדינה. אין במכתב שחברי מדבר עליו כל הבטחה. לפנים משורת הדין, לאחר שהוא התגורר למעלה מ-20 במקרקעין ולא שילם דבר, אני לא רואה סיבה לנהל תיק זה. אין חיוב על פי דין ואף לא על פי החלטות המנהל לפיצוי. ההחלטות הן לפנים משורת הדין ולא לאחר שמנהלים דיונים במשך 20 שנה, לא משלמים דבר, משתמשים בקרקע, מגיעים לעליון, ואז חוזרים בהם. הדרישה העיקרית והבסיסית היתה שהוא יביא אישורים של כל האנשים במקרקעין, כולם, גם הקטינים שלא תהיה לאיש תביעה. התיק הזה לא יסתיים גם עוד 200 שנה, כי כל מי שישב במקרקעין, יגיד שהוא לא מייצג אותם. עד שלא יהיה מכתב כזה שלאיש אין טענה, הוא לא יקבל פיצוי".