אלקרינאוי ואח' נ' עיריית רהט

פסק דין

1.תביעה להשבת כספים , שעל פי הנטען, שולמו לעיריית רהט ביתר. אין זה מיותר לציין, שההליך שבפניי הוא גלגול שני של תביעה קודמת, שנדונה בת.א. 3849/05.

התביעה הקודמת התגלגלה כפי שהתגלגלה, ואין זה המקום לפרט מעבר לעובדה שבסופה היא נמחקה.

2.א.לטענת התובעים, לקראת סוף שנת 2004 הם נחשפו ל"מנשר" של עיריית

רהט, שבו העירייה הכריזה על "מבצע" לגביית ארנונה, ושבו נאמר- כך טענת התובעים - שתינתן הנחה רטרואקטיבית של עד 90% מתשלומי הארנונה לגבי חובות העבר, כפוף כמובן, למספר מדדים סוציואקונומיים של החייב.

ב.התובעים פנו לעירייה ונדרשו להציג מסמכים בעניין המדדים הנ"ל. בסופו של דבר, היתה החלטה של וועדה שדנה בעניינם (לעניין מעמדה של הוועדה – ראו בהמשך)-

ועל פיה, נקבעה לתובעים הנחה בשיעור של 70% לגבי כלל חובות הארנונה שלהם-שהצטברו משנת 1995 ועד לשנת 2004.

ג.לטענת התובעים, התרגום הכספי של החלטת הועדה, הוביל להעמדת סך חובם לרשות המקומית, כולל תשלומים שאינם עבור ארנונה, על סך של 40,000 ₪. טענת התובעים היא, שסכום הארנונה "נטו" עמד על 30,810 ₪. שאר החיוב נגע לרכיבים אחרים,כמו תשלומים עבור מים, ביוב וכו'.

ד.טענת התובעים היא, שבפועל העירייה גבתה מהם במשך השנים שבין 1995 ל- 2004 סכומים שונים, בהיקף מצטבר של 117,950 ₪ (לא כולל תשלומים שהעירייה גבתה על דרך של קיזוז מכספים שחבה לתובעת 2). מכאן, מסקנתם האריתמטית של התובעים היא, שהעירייה גבתה מהם ביתר סכום של 87,140 ₪.

דרך חישובם של התובעים מבוססת על "הפעולה החשבונאית" הבאה : 117,950 ששילמו, פחות 30,810 ₪ שהיו צריכים לשלם –מוביל לכך, שהתשלום ששולם על ידם ביתר הנו- 87,140 ₪.

ה.אין זה מיותר לציין, שסברתם של התובעים לגבי סכום החיוב "הנכון", מבוססת על הנתונים הבאים: חיוב שנתי בשיעור של 10,270 ₪ , כפול 10 שנים, ובהנחה גורפת בשיעור של 70% -סה"כ חיוב ה"נטו" הוא- 30,810 ₪.

3.הנתבעת טענה "טענות סף" שונות, שאין זה המקום לפרטן. לגופו של עניין, הנתבעת טענה את הטענות הבאות:

אחת-שמדרג הנורמות המשפטיות החלות : סעיפים 338 ו- 339 לפקודת העיריות, תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) , תשנ"ג -1993, ונוהלי מחיקות חובות, שנקבעו בחוזרים של מנכ"ל משרד הפנים – מובילות למסקנות לגמרי אחרות.

כללה של טענה: קיים מתווה הקבוע בדין ובחוזר המנכ"ל, והרשות המקומית חייבת להתנהל על פי אלה. על פי מתווה זה, חשבונם של התובעים פשוט שגוי.

שתיים- שיקול דעתה של הועדה, שדנה בעניינם של התובעים , כפוף לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לעירייה, שהוא בגדר ערכאה קורקטיבית .

לפיכך, אין בידי התובעים להסתמך על המלצתה של הועדה.

שלוש- שעל פי הנורמות המשפטיות המחייבות שלעיל ושיפורטו בהמשך- לא היה זה בסמכותה של הועדה לתת הנחה גורפת בשיעור של 70% (וזוהי באמת הסיבה שהיועץ המשפטי ביטל את החלטת הועדה) . ההנחה שניתן היה לתת היא דיפרנציאלית, על פי שיעור ההנחה שאושרה לתובע, בכל אחת מהשנים שבין 1995 עד 2004 . גם עניין זה עוד יבואר.

ארבע- ההנחה מוסבת רק על "חוב" קיים. כלומר ההנחה מוסבת רק על יתרת חוב הארנונה שטרם נפרעה, ואינה יכולה לחול על מכלול חיוב הארנונה , כולל תשלומי ארנונה שכבר שולמו.

4.דיון והכרעה:

א.סעיף 338 לפקודת העיריות קובע: