אלקלעי נ' יעקבי ואח'

פסק דין

1.התובע הגיש תביעה קטנה כנגד הנתבעים, בעתירה לפיצוי בסכום של 2,277 ₪, בגין נזקים שנגרמו לו מחמת פגיעתו הנטענת של רכב הנתבעת 1 ברכבו ביום 15/6/09. במוקד הדיון נשוא פסק הדין ניצבת השאלה מי מהצדדים אחראי לקרות נזקיו של התובע.

2.התובע טען כי עמד עם רכבו על כביש בשיירת רכבים מחמת עומס תנועה. לפתע, הוא חש חבטה ברכבו, לאחר שרכב הנתבעת 1 אשר נסעה מאחוריו ולא שמרה מרחק מספיק, פגעה בחלקו האחורי של רכבו וסטה מעט שמאלה.

3.נטען כי הפגיעה ברכבו של התובע אירעה באשמתה המוחלטת של הנתבעת, שנהגה ברשלנות ולא שמרה על מרווח שיאפשר לה לעצור בכל עת, לא בלמה או הסיטה את רכבה מבעוד מועד ונהגה במהירות מופרזת בהתחשב בתנאי הדרך.

4.סכום התביעה מורכב מהשתתפות עצמית בסכום של 1,409 ₪, השתתפות עצמית בגין ירידת ערך בסכום של 552 ₪, כינון פוליסה בסכום של 39 ₪, טרחה ועוגמת נפש בסכום של 200 ₪ והפרשי הצמדה וריבית בסכום של 27 ₪. התובע צירף לתביעתו אישור הפסדים, דו"ח שמאי, חשבונית תיקון ותמונות הנזק שנגרם לרכבו.

5.הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי הנתבעת 1 נסעה עם רכבה בפקק תנועה. בעת שרכבה היה בעצירה מוחלטת, "השתחל" רכב התובע ועקף את רכבה של הנתבעת 1 מימין כדי פגיעה בפינה הימנית-קדמית של רכבה עם הפינה השמאלית-אחורית של רכב התובע.

לגישת הנתבעת 1, הנזקים שנגרמו לרכבי הצדדים מחזקים את גרסתה לקרות האירוע.

עוד נטען כי הנתבעת 1 נהגה את רכבה בזהירות יתרה, בעוד שהתובע הוא זה שהתרשל בנהיגתו, עת ביצע עקיפה מסוכנת מימין לרכב הנתבעת, התפרץ לנתיב לא פנוי ונהג במהירות מופרזת בהתחשב בתנאי הדרך.

הנתבעים הוסיפו כי סכומי התביעה מוגזמים, אינם מפורטים ואינם מוכחים וכן כי ראש נזק של עוגמת נפש אין מקומו יפה בתביעה מסוג זה.

6.במהלך הדיון הבהיר התובע כי רכבו עמד בעצירה מוחלטת והמכה שקיבל לפתע במוקד השמאלי-אחורי של רכבו: "סובב לי את הרכב" (ר' פרו' עמ' 1 שו' 14 – 16).

בחקירתו הנגדית, משעומת התובע עם גרסתו בכתב התביעה לפיה רכבה של הנתבעת 1 סטה מעט שמאלה, אל מול גרסתו זו לפרוטוקול הדיון, הבהיר כי הוא לא הסתכל אחורנית וכי רכבו סטה שמאלה.

התובע הכחיש כי הוא זה שעקף את רכב הנתבעת 1 ואז פגע ברכבה מאחר ואין בזירת האירוע מקום לשני רכבים (ר' פרו' עמ' 1 שו' 21-22; עמ' 2 שו' 1 – 12).

7.הנתבעת 1 הבהירה לפרוטקול הדיון כי המקרה אירע בסמטה צרה ובה שני מסלולי נסיעה, וכי רכבה היה במצב סטטי, בעוד רכבו של התובע ניסה "להשתחל" לימין רכבה. המוקד הצידי-ימני של רכבה נפגע כדי שפשוף קל ולא הופעלה חברת הביטוח של הנתבעת 1 בגין נזק זה (ר' פרו' עמ' 2 שו' 29 – 31; עמ' 3 שו' 1 – 2).

בחקירתה הנגדית ומשעומתה הנתבעת 1 עם תמונת הנזק שנגרם לרכבו של התובע, על רוחב הכביש הצר כנטען מטעמו, היא השיבהכי ככל שהתובע טוען שלא היו שני מסלולי נסיעה במקום, אזי שני הרכבים אמורים היו להיות אחד אחרי השני "טמבון מול טמבון" (ר' פרו' עמ' 2 שו' 5 – 10).

8.לאחר שהתרשמתי מטיעוני הצדדים, מראיותיהם, ממכלול נסיבות העניין ומאותות האמת שנתגלו במהלך הדיון, נחה דעתי כי יש לדחות את התביעה. שוכנעתי כי התובע כשל בנטל החל עליו כדי להוכיח את אחריותה של הנתבעת 1 לנזקים שנגרמו לרכבו.

העדפתי את גרסת הנתבעת 1 על פני גרסתו של התובע משמצאתיה כנתמכת בנתונים אוביקטיביים ובעיקרם - תמונות הנזק הצבעוניות שהציג התובע ביחס לרכבו, וההדגמות שביצעו הצדדים לפרוטוקול הדיון עם מכוניות צעצוע.

9.בהתאם לגרסת התובע, היה אמור להיגרם נזק למוקד האחורי של רכבו בלבד. אולם, מהתמונות שהציג, עולה כי נגרמו נזקים גם לחלקו האחורי-שמאלי של רכבו וגם לכנף האחורית-שמאלית של רכבו.

ככל שלא אהפוך בעניין, גרסת התובע אינה יכולה להתיישב עם גרימת נזק אחרון זה.

התובע נסתר בסתירה מהותית בהקשר זה, בהשוואת גרסתו בכתב התביעה אל מול גרסתו לפרוטוקול הדיון. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת סטתה מעט שמאלה עם רכבה. זאת בניסיון נחזה להצדיק את מיקום הנזק ברכבו של התובע. מנגד, לפרוטוקול הדיון שינה התובע מגרסתו הראשונית וטען כי המכה שקיבל רכבו במוקד השמאלי סובבה את הרכב.

שתי אופציות אלו אינן תואמות את הפגיעות שנגרמו לרכבו של התובע ואין בהן הסבר למיקום הנזקים בפועל.