פסק דין
מונחת בפני בקשתו של מנהלה המיוחד של חברת פסטיס קפה ביסטרו בע"מ, לחייב את גב' שירה ורדי, בתו של בעל השליטה לשעבר במסעדה, להשיב סכומים שקיבלה תקופה ארוכה בתור "משכורת חודשית" מן המסעדה. זאת, נוכח טענתו כי עניין לנו בהעסקה פיקטיבית, ובפועל לא עבדה הגב' ורדי במסעדה ולא נכחה בה.
המשיבים התנגדו לבקשה, והגישו תצהירים לגביהם נקבע, עוד בהחלטת ביניים, כי הם חסרים ורחוקים מלהיות ערוכים כדין; למרבה הצער, לא זו בלבד שהדבר לא תוקן כדבעי, למצער ככל שאמורים הדברים בעיבוי הגרסה הנגדית, אלא שגב' ורדי לא טרחה אף להגיע לדיון שנקבע – וזאת במיוחד לצורך חקירתה על גרסתה. זאת, תוך שבא-כוחה מציג בפני אישור רפואי תמוה, נטול כל אבחנה רפואית, מלבד "הגב' ורדי זקוקה לשבעה ימי מחלה".
במצב דברים זה, הסכימו הצדדים כי אכריע את המחלוקת על סמך החומר הכתוב שבפני, וכך אני עושה.
1.המחלוקת שבפני, עיקרה הלכה למעשה בסוגיה עובדתית פשוטה אחת: האם שימשה המשיבה, גב' ורדי, הלכה למעשה כעובדת של החברה, אם לאו. לעניין זה, אין נפקא מינא מהו התחום המדוייק של הכשרתה, האם הינה מצטיינת במקצועה אם לאו, והאם ועד כמה ניתן למלא תפקידים כאלו ואחרים דרך המחשב. זאת, באשר אין עסקינן במצב דברים בו דורש המפרק לקנוס עובד לשעבר בגין התייצבות לא מלאה לעבודה, או בגין אי-התאמה לתפקיד בו הועסק. עניין לנו בשאלה בסיסית בהרבה – האם בפועל הועסקה גב' ורדי על-ידי החברה, אשר אין ספק כי שילמה לה משכורת חודשית, או שמא עניין לנו בהעסקה פיקטיבית, שלא נועדה אלא להסוות תמיכה חודשית במשיבה בידי אביה, שהיה בעל השליטה היחיד בחברה בתקופה הרלוונטית.
2.טרם אגש להכרעת המחלוקת עצמה, יובהר, כי בית משפט זה אינו ערכאה פלילית, ואי לכך, אין אני עוסקת או מתייחסת לכל אספקט פלילי נטען של הדברים (עניין בו על המפרק להתכבד ולפנות לרשויות המוסמכות, אם הוא סבור כי יש דברים בגו), אלא אך ורק בסוגיה האזרחית-כספית הנוגעת להשבת הכספים, הא ותו לא.
לגופו של עניין, אין ספק, כי נטל הראיה הראשוני בעניין זה מוטל על בעל התפקיד התובע, וזאת במסגרת מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי. עם זאת, מקום בו הציג בעל התפקיד ראיות מבוססות לכאורה, הרי שחלים דיני הראיות הרגילים והנטל הבאת הראיות עובר לצד שכנגד (וחוזר חלילה).
3.בנסיבות המקרה, הרי שלמצער בשלב שטרם פתיחת הדיון הפרונטאלי, נראה כי המנהל המיוחד עמד אף עמד באותו נטל לכאורי, די והותר בכדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל המשיבים. מן התשתית עולה לכאורה, כי גב' ורדי "לא נראתה ולא נצפתה" כלל ועיקר במסעדה; אין איש מן העובדים אשר הכיר אותה (זאת כאשר, אף בהנחה כי היתה מבקרת במסעדה אחת לשבוע, כטענת המשיבים, הרי שעדיין מדובר בעשרות רבות של ביקורים), ואין כל "חותם" ממשי שהותירה המשיבה, כולל מסמכים החתומים על-ידיה ושאר ראיות או אף ראשית ראיה אשר נקל לשער כי אף עובד אשר מבצע את החלק הארי של עבודתו מרחוק מותיר בעקבותיו. מאידך גיסא, הרי שהזדמן לי להעיר אף במסגרת החלטות ביניים, כי התצהירים הנגדיים היו ערוכים שלא כדין, ואף לגופם לא הכילו כל תימוכין מהותיים אשר יכולים היו לסתור, ולו לכאורה, את התשתית הלכאורית שהציג המנהל המיוחד.
יוצא, כי הדיון במעמד הצדדים שנקבע, היה נחוץ בעיקר למשיבים – כדי לנסות ולהפוך את היוצרות, לקעקע את טיעוני המנהל המיוחד, וכן בכדי לשמוע באורח סדור את גרסתה של גב' ורדי עצמה, אשר יתכן והיתה מעוררת בליבו של בית המשפט אמון כלפיה, ומבהיר את הדרוש הבהרה באורח אשר היה שב ו"הודף" את המנהל המיוחד אל מתחת לסף מאזן ההסתברות האזרחי.
אלא שלמרבה הצער, בחרו המשיבים, מטעמיהם שלהם, שלא לנצל הזדמנות זו.
4.ראשית אעיר; האישור הרפואי אשר המציאה גב' ורדי לפרקליטה "בדקה התשעים", לאו אישור רפואי הוא. עניין לנו ב"תעודה ריקה", אשר אינה מכילה אלא הודעה לקונית כי המשיבה נבדקה ו"נמצא שהיא זקוקה לשבעה ימי מחלה". אין צורך להכביר מילים, כי ספק אם אישור כזה, הנעדר אף את טיבה של המחלה, היה מתקבל אף כנימוק העדרות מחובת נוכחות במוסד חינוכי כזה או אחר, קל וחומר שאין בו כל יכולת להצדיק העדרותו של עד מרכזי מדיון בבית המשפט.
זאת ואף זאת; "התעודה הרפואית" לא נערכה ביום הדיון ואף לא יום קודם לכן, כך אף "המחלה" לא היתה פתאומית. העובדה כי הגב. ורדי בחרה להעביר לפרקליטה את תעודה ברגע האחרון, לא מוסיפה לאמינות גירסתה ו"מחלתה". זאת כמו גם דבריו של פרקליטה, לפיהם המצהירה נמצאת בתקופה שאחרי לידה, ולשאלתי התברר כי הלידה היתה כבר לפני כמה חודשים.
שנית; אין אני מקבלת את טענתו של בא-כוח המשיבים, כי די בכך כי המנהל המיוחד ויתר בנסיבות שנוצרו על חקירתה של גב' ורדי, בכדי לקבל את כל האמור בתצהירה כ"כזה ראה וקדש". נהפוך הוא; וודאי וודאי, שהתנהלות זו מצידה – אף בלא להכנס לשאלה הפורמלית האם די בה כדי למחוק את עצם תצהירה אם לאו – אינה תורמת לאמינות שראוי ליחס לגרסתה, וזאת בלשון המעטה (ושמא, שלא בכדי בחרה להתחמק מלהעיד – ושמא, שלא בפעם הראשונה).
בלא כל צורך לקבוע מסמרות בסוגיות אלו, הרי וודאי ווודאי שאין באורח העדרות זה בכדי להעניק לתצהיר "רזה", לקוי וחסר את אשר אין בו – גרסה עובדתית סדורה וראויה, כפי שנדרשת מכל בעל דין הנדרש להדוף את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל ההוכחה) אל הצד שכנגד.
שלישית; בכל הנוגע לויתור על חקירות ומשמעותו, הרי "הפוסל במומו פוסל" – באשר אף בא-כוח המשיבים ויתר על חקירת העדים מטעם המנהל המיוחד, קרי: אותם עובדים במסעדה אשר טענו במפורש כי אינם מכירים את גב' ורדי, ולא נתקלו בה מעולם במקום העבודה.
ראוי לסיים את הדיון בנקודה זו באותו מקום בו החל: המשיבים הם-הם שהחמיצו את ההזדמנות שניתנה להם, לנצל את הדיון על מנת לשנות את המאזן הראייתי, אשר מכתבי הטענות עולה כי הוא נוטה כנגדם. עדויות עובדי המסעדה לא קועקעו (ומפאת חשיבות הדבר, אחזור ואזכיר – ההסכמה להכרעה לפי החומר בתיק כוללת את גרסאותיהם); עדות מטעם גב' ורדי אשר יתכן והיתה "מפיחה חיים" בגרסתה החסרה והתמוהה בכתובים – לא בנמצא, וזאת בנסיבות שאך מחזקות את אי-האמון העולה מניה וביה מן התיק.
5.סוף דבר; לא ניתן להתחמק מן המסקנה, כי מחומר הראיות אשר הצדדים הסכימו כי אכריע לפיו עולה תמונה ברורה, כי גב' ורדי לא נכחה ולא עבדה הלכה למעשה בעסקו של אביה, ממנו קיבלה משכורת חודשית, נוכחותה ופועלה – ולו פעם בשבוע, נותרו "קלושים משמועה עמומה", וזאת בלשון המעטה; לא הוצג בפני בית המשפט, ולו מסמך או ראיה אחרת הנושא את חותמה ופועלה (מעבר לאותו תצהיר לקוני שאין בו מאומה, מלבד טיעון כללי ושאי-אמינותו ניכרת על-פניו). בנסיבות המקרה, דומה כי אף "היד הנעלמה" נשוא תאוריות משפט ועסקים, הינה גלויה יותר ונעלמה פחות מ"ידה" של המשיבה במקום העבודה, בין אם באורח פיזי ובין אם באמצעות המחשב.
6.די בכך בכדי להכריע את גזרת המחלוקת, ולקבוע כי המשיבים לא עמדו בנטל הבאת הראיות, ולא סתרו את התשתית הלכאורית שהציג המפרק. אכן, אם עסקינן היה במעביד ועובד שהם צדדי ג' זרים לזה, הרי יתכן שבנסיבות מסוימות היה משקל הדברים אחר, באשר לכאורה חזקה היא כי מעביד לא יעסיק עובד שהינו צד זר לו, בלא שהלה אכן ישתתף ויתרום לעסק נשוא ההעסקה. אלא שאין צורך להכביר מילים, כי מצב דברים זה משתנה מן הקצה לקצה, מקום בו המעביד והעובד הם אב ובתו.
המסקנה הינה, כי אין בפני אלא את בתו של בעל השליטה אשר קיבלה משכורת קבועה מן החברה שניהולו המלא, בלא בדל ראיה ממשית כי עבדה, תרמה או אף נכחה בעסק, המרוחק כ-130 ק"מ ממקום מגוריה.
7.אי לכך, דין הבקשה להתקבל; המנהל ובעל השליטה לשעבר, אשר ניצל את מעמדו להפיק טובת הנאה "שלא כהוגן" עבור קרובת משפחתו, אגב העסקתה באורח פיקטיבי, חב בהשבת הסכומים שניטלו שלא כדין מקופת החברה, וזאת ביחד ולחוד עם מקבלת הכספים שלא כדין, החבה הן מכח דיני חדלות הפרעון, והן מכח הדין הכללי. אחזור ואבהיר, כי הכרעתי נוגעת כל-כולה למישור האזרחי-כספי, ולא לכל השלכה פלילית לכאורה של המעשים, אם וככל שקיימת כזו.