פסק דין
התביעה הינה לתשלום 30,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל קיום צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו, אשר הוצא לבקשת הנתבע, ללא ידיעתו או ידיעתו בדבר קיומו של הצו.
הצו הוצא במסגרת תיק הוצל"פ, שמספרו 02/41168/08/4.
בין התובע לבין הנתבע היו יחסי שוכר ומשכיר.
התובע טוען בכתב תביעתו, שביום 24/7/09, ארגן יחד עם חבריו ובת זוגו טיול לדרום הארץ, הכולל מעבר למצרים, לצורך חופשה ובמסגרתה התכוון להציע לחברתו נישואין.
בעת הגיעו למעבר הגבול, או אז גילה התובע, שיש נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ, במסגרת אותו תיק הוצל"פ וכתוצאה מכך, בוטלה חופשתם במצרים ונאלצו לשהות באילת ובכך התכנית שיזם התובע, יחד עם חבריו ובת זוגו, לא יצא אל הפועל.
לאחר הגשת כתב הגנה על ידי הנתבע, הגיש הנתבע תובענה שכנגד, ובה דרש סכומי חוב שחייב לו התובע בגין תקופת השכירות.
לאחר ששני הצדדים העידו בפני, התבררו העובדות הבאות: תיק ההוצל"פ נפתח על ידי הנתבע נגד התובע בלשכת ההוצל"פ בחיפה, בתיק שמספרו 02/41168/08/4, בגין חוב על בסיס שיק שניתן על ידי הנתבע לתובע.
לאחר שלא צלחה דרכו של הנתבע למסור את האזהרה לידי התובע, הגיש בקשה לבית המשפט, לפיה דרש עיקול חשבון בנק וצו עיכוב יציאה מן הארץ. ראש ההוצל"פ נעתר לבקשתו והוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ.
לאחר מכן, החלה תפנית בתיק, הצדדים נפגשו, סוכם ביניהם על תשלום סך של 900 ₪ אשר שולמו על ידי התובע לנתבע. תוך כדי סיכום זה הוסכם כי הדבר מהוה סילוק של כל חוב התובע כלפי הנתבע. באותה הזדמנות החזיר הנתבע לידי התובע, את השיק.
לאחר התשלום, תיק ההוצל"פ לא נסגר.
נטושה מחלוקת בין הצדדים על מי חלה אחריות לסגור את תיק ההוצל"פ.
תיק ההוצל"פ בפועל לא נסגר. הליך עיכוב היציאה מן הארץ המשיך להיות שריר וקיים.
לאחר ההסכם בין הצדדים, שהוא הסכם בע"פ ונסיבות כריתתו הובהרו היטב בעדויות הצדדים, המשיך להיות צו עיכוב יציאה מן הארץ, שלא היה צריך להמשיך ולהיות מעת תשלום החוב.
אני סבור כי בנסיבות העניין, היתה אחריותו של הנתבע, הזוכה בתיק ההוצל"פ, לאחר שנסגר החוב, לסגור את תיק ההוצל"פ. משלא נסגר תיק ההוצל"פ, אחריותו לכל נזק שייגרם לאחר מכן. על כן, אני קובע כי אחריות הנתבע היתה לסגור \את תיק ההוצל"פ ולבטל את כל ההליכים ולא אחריותו של החייב בתיק ההוצל"פ. הדבר נובע מכך, שבקשת זוכה היא בקשה מנהלית ואילו הנטל יוטל על החייב, קרי התובע, הדבר יצריך ממנו להגיש טענת פרעתי ודיונים, שעה שכל מה שנדרש מזוכה זה שהחוב שולם ויש לסגור את תיק ההוצל"פ וההליכים.
יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי נגרם נזק של ממש לתובע. סך הכל עוכבה יציאתו מן הארץ, יכול היה להפקיד את הסכום במסגרת תיק ההוצל"פ, לבטל את הצו, לצאת מן הארץ ולהמשיך בתכניות כרגיל. לא נטען על ידו שלא יכול היה להפקיד את הכספים, נהפוך הוא, לטענתו השקיע הרבה כסף באילת. על התובע היה להקטין את נזקו.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, בתובענה של התובע, אני סבור כי פיצוי של 1,200 ש"ח, הוא פיצוי סביר ונאות, בנסיבות העניין, לאור החובה של התובע להקטין את נזקו, הן בעת ידיעתו על הצו והן לפני כן, כשהיה צריך לבחון אם יש נגדו צו עיכוב מן הארץ לאור תיק ההוצל"פ שהיה ידוע לו עליו.
לעניין התובענה שכנגד, שהגיש הנתבע נגד התובע, תובענה זו אין לה יסוד. מעת שהנתבע הסכים להסכם פשרה המסלק את כל התביעות בין הצדדים, אין עוד יסוד לתובענה שבפני.
על כן, אני דוחה את התובענה שכנגד, שהגיש הנתבע נגד התובע.
סכום שנקבע ישולם על ידי הנתבע לתובע, תוך 30 יום מהיום, בצירוף החזר האגרה ששולמה במסגרת תיק זה על ידי התובע.