פסק דין
ערעור על פסק דינה של הש' מגי כהן, בתת"ע 5923-12-10 (בית משפט שלום פתח תקוה) מיום 29.4.12. בפסק הדין הורשע המערער בעבירה של אי ציות לשוטר לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961, ועונשו נגזר לקנס בסך 1,800 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, פסילה למשך שלושה חודשים מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה ופסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, וכן עונש מאסר על תנאי לשלושה חודשים למשך שנתיים.
המערער מערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
העובדות בקצרה:
1.ביום 20.11.2010, בסביבות השעה 18:55 הגיע המערער נוהג במשאית לשוק הסיטונאי בצריפין. בכיכר סמוכה לכניסה לשוק הסיטונאי עמד שוטר לבוש מדים וכיון את התנועה אל עבר חניה בסמוך ל"מפעל הצינורות", נוכח עומסי התנועה במקום וכדי למנוע חסימת הכניסה לשוק ולמספר עסקים אחרים וכן על מנת ל"קבל מספר" (כנראה מספר כניסה לשוק הסיטונאי, נ.א.).
מהכרעת הדין עולה כי על אף שהשוטר הורה למערער לנסוע אל עבר "מפעל הצינורות" כאמור, המשיך האחרון אל עבר תחנת הדלק שבסמוך ועצר בתחומה. השוטר נסע אחרי המערער אל תחנת הדלק, בין השניים התפתח דין ודברים שבסופו ייחס השוטר למערער עבירה של אי ציות לשוטר על שלא ציית להוראותיו והמשיך לעבר תחנת הדלק כאמור.
פסק הדין בבית משפט קמא:
2.השופטת קמא דחתה את גרסת המערער לפיה השוטר לא דיבר עמו ולא עצר אותו בכיכר, אלא "סימן לו ביד" או "עשה לו סיבוב עם היד" ואילו המערער לא הבינו.
תחת גרסה זו העדיפה את גרסת השוטר, כך:
"השוטר הסביר שהוא כיוון את התנועה על ידי כך שהוריד את המשאיות לפני פתיחת השוק לחניון מסודר בכניסה למפעל על מנת למנוע חסימת הכניסה למספר עסקים וקבלת מספר. השוטר אף רשם באופן מפורש כי עצר את הנאשם והורה לו לרדת לחניון מפעל צינורות ולקבל מספר ובנוסף אמר לו לא להיכנס לתחנת הדלק שכן הן מלאות משאיות ואין חניה ואם רוצה לקנות אוכל יחנה בחניון צינורות ויעלה ברגל, אולם הנהג התחיל בנסיעה ובניגוד להוראותיו נכנס לתחנה". (ראו עמ' 11 בהכרעת הדין, שורות 26-32)
לטובת המערער הסכימה השופטת קמא להניח כי השוטר אכן לא ביקש מהמערער, בעל פה, לפנות אל מפעל הצינורות, אלא סימן בידו אל עבר החניה בלבד. גם בזאת לא היה כדי להושיע את המערער, שכן השופטת קמא מצאה אינדיקציות המעידות על כך שהמערער מכיר את הנוהל במקום בשעות עומס, כפי שהעיד על כך בעצמו, ולכן הבין היטב את הוראת השוטר להמשיך בנסיעה לעבר החניה במפעל הצינורות.
נוכח כל זאת קבעה כי המערער קיבל הוראה ברורה משוטר במדים, כי ההוראה היתה מובנת אך המערער החליט שלא לא לציית לה, ולכן הרשיעה אותו בתקנה האמורה לעיל.
במסגרת העונש שנגזר על המערער שקלה השופטת קמא את עברו המכביד הכולל 123 הרשעות קודמות ואת העובדה שבמקצועו המערער הוא נהג משאית.
טענות המערער:
3.המערער טוען שהשוטר לא דיבר עמו אלא סימן בידו בלבד, תנועה לא ברורה, אותה לא הבין המערער. עוד נטען כי הרשעת המערער היתה על פי הודאת השוטר לבדה, כי השוטר לא זכר פרטים מהאירוע ונצמד לתוכן הדברים שכתב בעת האירוע.
לעניין העונש שנגזר על המערער נטען כי העונש חורג לחומרה, וכי מקום בו עסקינן בעבירת אחריות קפידה, בדומה לעבירה שעבר המערער, לא ניתן להטיל עונש מאסר או מאסר על תנאי, שכן המשיבה לא הוכיחה כי התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש לעונש כאמור.
עוד נטען לעניין עונש הפסילה, כי העבירה שבה הורשע אינה מחייבת עונש פסילה מינימאלי.
המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין ומוסיפה כי סעיף 22(ג) בחוק העונשין התשל"ז- 1977 קובע אפשרות לדון אדם שהורשע בעבירת אחריות קפידה למאסר, אם הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות במסגרת היסוד הנפשי. בנסיבות המקרה כאן, כך טוענת המשיבה, הוכחה מודעותו של המערער להוראות השוטר ולכן הוכחה, לכל הפחות, רשלנותו על לא נענה לה. מכאן, לגישתה, אין כל מניעה לגזור על המערער מאסר על תנאי.
דיון והכרעה:
4.לאחר עיון בכלל הראיות שלפני, בכתבי הטענות, פסק הדין ובפרוטוקול בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת המערער לפיה "לא הבין" את הוראת השוטר לפנות אל מפעל הצינורות ובשל כך המשיך ונכנס אל תחנת הדלק. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הדברים שאמר בעת האירוע עצמו, שכן, כאמור לעיל, לאחר שהמערער המשיך לעבר תחנת הדלק והשוטר המשיך אחריו, התפתח דין ודברים בין השניים במסגרתם טען המערער כי השוטר התבטא כלפיו באופן בלתי מכובד.