החלטה
לפני בקשה להורות על עיכוב ההליכים בתביעה עד לאחר שינתן פס"ד בתביעה שהגישה התובעת בת.ב. 37/10 לפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין ברחובות.
רקע
התובעת משמשת חברת ניהול של בנין המצוי באיזור התעשיה בכנות. הנתבעת הינה הבעלים והמחזיקה של אולם מס' 4/10 במרכז כנות, בן 277 מ"ר.
ביום 29.1.02 נחתם בין הצדדים הסכם ניהול (להלן: ההסכם), לפיו דמי הניהול עומדים על 0.75$ למ"ר בתוספת מע"מ.
התובעת טוענת כי מאז חתימת ההסכם, חלו תמורות של ממש במחיר התשומות המשמשות לאספקת שירותי הניהול. לפיכך, ביום 8.12.08 כינסה התובעת אסיפה כללית של בעלי הנכסים בבניין והעבירה החלטה לפיה דמי הניהול והאחזקה בבניין יגבו, החל מיום 1.1.09, בשיטת Cost + 13% בתוספת מע"מ. התובעת טוענת כי משיקולים שונים החלה גביית דמי הניהול והאחזקה עפ"י שיטת Cost + 13% רק ביום 1.1.10.
חלק מבעלי הזכויות בבנין טענו כי ההחלטה לשינוי שיטת החיוב הועברה שלא כדין. לכן, הגישה התובעת תביעה למתן סעד הצהרתי, לפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין ברחובות (להלן: כב' המפקחת) (ת.ב. 37/10), לפיו ההחלטה שהתקבלה באסיפה הכללית לשינוי שיטת חישוב דמי הניהול התקבלה כדין והיא המחייבת את בעלי הנכסים בבניין. התביעה האמורה טרם הוכרעה.
התובעת טוענת כי הנתבעת שילמה את דמי הניהול באופן סדיר בהתאם להסכם עד לתחילת שנת 2010. מאז, משלמת באופן חלקי. התביעה מתייחסת לתשלום דמי ניהול החל מיום 1.1.10 עד ליום 31.12.12.
בתביעה דנן, עותרת התובעת ל-3 סעדים כספיים חלופיים. האחד, חיוב הנתבעת לשלם דמי ניהול מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעת, כיוון שיש בין הצדדים מחלוקת באשר לתוקפה של ההחלטה שנתקבלה באסיפה הכללית שכונסה בסוף שנת 2008, מצב הדברים הוא שהסכם הניהול אינו בתוקף, או לכל הפחות מושהה, ולכן יש להזקק למנגנון חיוב אלטרנטיבי והוא, לשיטת התובעת, חיוב מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשם קביעת השכר הראוי שיש לשלמו, צרפה התובעת חוו"ד של שמאי מקרקעין לפיה דמי הניהול הראויים לבניין הם 6 ₪ למ"ר + מע"מ. מכאן חישבה התובעת כי הנתבעת חייבת דמי ניהול בסך של 42,876.65 ₪ (לאחר ניכוי סכומים ששולמו ע"י הנתבעת).
הסעד החלופי הינו תשלום דמי ניהול לפי שיטת Cost + 13%. עפ"י חישוב זה עומדים דמי הניהול ע"ס של 5.01 ₪ למ"ר. עפ"י חישוב שערכה התובעת עומד חובה של הנתבעת לפי שיטה זו ע"ס של 34,882.45 ₪ (לאחר קיזוז).
לחילופי חילופין, טוענת התובעת כי יש לשלם את דמי הניהול עפ"י הקבוע בהסכם שאז חובה של הנתבעת עומד ע"ס של 5.161.74 ₪.
לשיטת הנתבעת, באסיפת הדיירים שהתכנסה ביום 7.12.08, מורן לויט בע"מ, דיירת נוספת, הוסיפה מספר הצעות לסדר היום, מעבר לאלה שהעלתה התובעת, בהן הפסקת פעילות התובעת כחברת הניהול בבנין. לטענת הנתבעת, הדיירים דחו את כל הצעות התובעת וקיבלו את כל הצעות חב' מורן. לכן, הצעת התובעת למעבר לשיטת Cost + 13% נדחתה והתובעת הודחה החל מיום 1.1.09 מתפקידה כחברת הניהול במרכז.
לכן, הנתבעת טוענת כי אין כל בסיס לטענת התובעת לתשלום עפ"י שיטת Cost + 13% ועניין זה תלוי ועומד להכרעה לפני כב' המפקחת. לכל היותר, טוענת הנתבעת, רשאית התובעת לתבוע דמי ניהול מכח ההסכם עפ"י 0.75$ למ"ר וכי הנתבעת שילמה את דמי הניהול לתקופה הרלוונטית בהתאם לקבוע בהסכם ואף זכאית לקיזוז סכומים ששילמה ביתר.
הבקשה והתגובה
הנתבעת מבקשת כי ההליכים בתביעה הכספית דנן יעוכבו עד לאחר שינתן פס"ד בתיק ת.ב. 37/10 בפני כב' המפקחת.
כאמור, לאור המחלוקת בדבר תוצאות אסיפת הדיירים שהתקיימה בסוף שנת 2008, הגישה התובעת תביעה כנגד כלל הדיירים למפקחת למתן צו הצהרתי בדבר תוצאות האסיפה.
הנתבעת טוענת כי קיימת זהות של צדדים וכן זהות עילות או עניינים בין שני ההליכים, שכן, בשני העניינים עולה שאלת תוקפן של ההחלטות שהתקבלו באסיפה הנזכרת, וכפועל יוצא האם התובעת עדיין חברת הניהול בבנין אם לאו. כמו כן, אם יוכרע כי התובעת עדין חברת הניהול יש להכריע מהו ההסדר החל על הצדדים – ההסכם או שיטת Cost + 13%. התובעת אף טוענת להסדר שלישי – דיני עשיית עושר. עוד עולות טענות בשני ההליכים באשר לשירותים שסיפקה התובעת במקום.
התובעת מציינת כי נוכח המחלוקת שבינה לבין הדיירים באשר לתוצאות האסיפה בשאלה איזו החלטה עברה, נדרשה התערבותה והכרעתה של כב' המפקחת (סעיף 8 לתגובה). התובעת טוענת כי בשטח "עולם כמנהגו נוהג" - התובעת ממשיכה ליתן שירותי ניהול ואחזקה בבנין ואילו הנתבעת "וקומץ בעלי זכויות אחרים בבנין" אינם משלמים דבר וכנגד קומץ זה הוגשו תביעות כספיות מתאימות.
עוד טוענת התובעת כי גם אם תחליט כב' המפקחת כי ההחלטה לשינוי שיטת החיוב עברה כדין, אזי ידרשו הדיירים, ובכללם הנתבעת, לשלם דמי ניהול לפי שיטת Cost + 13%. אם תקבע כב' המפקחת כי ההחלטה להדיח את התובעת עברה כדין, אזי בעלי הזכויות, ובכללם הנתבעת, ידרשו לשלם לתובעת את השכר הראוי.
התובעת טוענת כי שתי השיטות פורטו בתביעה ומהוות חלק מעילות התביעה כאן ולכן אין כל השפעה להחלטת כב' המפקחת על בירורה של התביעה.