אלימלך נ' בובליל ואח'

החלטה

לפני בקשה להעברת הדיון לבית המשפט השלום באר שבע.

המשיב הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר בתיק מספר 20-09656-13-4.

השטר נחתם במסגרת הסכם שכירות בין המשיב למבקש ובערבות הנתבע 2 בתיק מר מלכה פנחס.

במסגרת הבקשה טען המבקש לאחר הגשת ההתנגדות כי הואיל ועילת התביעה הינה שטר שנחתם לכאורה ביישוב עומר, בגין נכס המצוי ביישוב והמבקש מתגורר בבאר שבע, הרי שיש להעביר הדיון לבית המשפט בבאר שבע שלו נתונה הסמכות המקומית.

בתגובה טען המשיב כי המבקש לא התייחס בבקשתו לחתימת הסכם השכירות מיום 30.6.10 אשר התבצעה בחוף הים בראשון לציון עליו חתם המבקש, יחד עם זאת הצהיר במסגרת תצהירו כי חתם על הסכם השכירות בחוף הים בראשון לציון במועד המוזכר לעיל.

המשיב העלה וציטט את דברי המבקש כעולה מתצהירו.

עוד הוסיף המשיב, כי המבקש האריך את חוזה השכירות מספר פעמים ובמקומות שונים לרבות תל אביב.

בתשובה לתגובת המשיב, טען המבקש כי המשיב מתבלבל בין העילה שטרית אותה תבע באמצעות שהשטר לבין העילה החוזית אשר אינה מענייננו בשלב זה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נדמה כי נכון יהא להציג את המסגרת הנורמטיבית לקביעת סמכותו המקומית של בית המשפט.

תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד- 1984, קובעת כך:

3א. תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

למעשה, המשיב טען כי נסמך על תקנה 3א(2), מקום יצירת ההתחייבות. לשיטתו, הואיל והמבקש חתם על הסכם השכירות בחוף הים בראשון לציון, הרי נקנתה הסמכות המקומית.

כפי שכבר ציינתי לעיל, התביעה הוגשה במסגרת בקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, כלומר עילת התביעה הנה שטרית ולא עילה חוזית כפי שטען המשיב.

על פי ההלכה הפסוקה בענייני שטרות, מקום יצירת ההתחייבות הינו מקום מסירת השטר.