אליהו נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים

החלטה

בפני בקשה לעכוב ביצוע החלטה לאשר צו הריסה מנהלי לשם הגשת ערעור.

המבקש ביצע עבודות בניה ללא היתר בשטחו במושב עגור והמשיבה הוציאה נגדו צו הפסקת עבודה, ממנו התעלם. משכך, הוצא נגד המבקש צו הריסה מנהלי, אשר חייבו להרוס הבניה. ביום 29.5.12 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו. הבקשה נדונה בפני ביום 4.6.12 ונדחתה בו ביום.

על מנת לאפשר למבקש לצמצם נזקיו הוריתי, כי בכפוף להפקדת ערבויות, יהיה המבקש רשאי לבצע הצו בעצמו עד ליום 4.7.12, שאם לא כן יבוצע הצו על ידי המשיבה. כן נקבע, כי אם לא יפקיד המבקש הערבויות, יהא עליו לבצע ההריסה בעצמו עד ליום 15.6.12.

6.ביום 24.6.12 הוגשה בקשה נוספת, לעכב ההריסה בשישה חודשים, על מנת לאפשר למבקש לקבל רשיון בניה ולהכשיר המבנה. אותה בקשה היתה למעשה חזרה על הבקשה הקודמת אותה דחיתי ביום 4.6.12, מבלי שהועלה כל נימוק חדש. יתרה מזאת, המבקש לא הפקיד הערבויות אותן קבעתי כתנאי לעיכוב ההריסה ולביצועה על ידיו, כך שלמעשה הבקשה הוגשה בעוד המבקש מפר צו שיפוטי.

לנוכח כל אלה, דחיתי הבקשה לעכוב ביצוע וחייבתי המבקש בהוצאות בסך 3,000 ₪.

עתה בפני בקשה נוספת לעכב ההריסה. הפעם העילה המוצהרת היא, כי בכוונת המבקש להגיש, במועד עתידי כלשהו, ערעור על החלטתי. לא מיותר לציין, כי הערעור עצמו טרם הוגש.

דין הבקשה להדחות.

אכן, ככלל על בית משפט להעתר לבקשה לעכוב ביצוע החלטה לשם ערעור עליה. במיוחד דברים אמורים, כאשר מדובר בהחלטה אשר ביצועה מסכל את הערעור עליה. עם זאת, יש לכלל זה חריגים - ומקרה זה בפירוש נופל לתוכם:

המבקש עשה דין לעצמו ובנה ללא היתר. צו הפסקה מנהלי אשר הוצא נגדו לא מנע ממנו להמשיך ולבנות. כאשר הוגשה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי, הוריתי ביום 30.5.12, כי כתנאי לעכוב ביצוע הצו עד לדיון, על המבקש לחתום על ערבות עצמית ושתי ערבויות צד ג'. המבקש התעלם מהחלטה זו.

בדיון ביום 4.6.12, דחיתי הבקשה לבטל הצו. לפנים משורת הדין, על מנת לאפשר למבקש לצמצם נזקיו ולהרוס הבניה בעצמו, הוריתי, כי בכפוף להפקדת ערבות בנקאית או סכום מזומן של 15,000 ₪ וחתימה על ערבויות בסך 50,000 ₪, עד ליום 15.6.12, יהיה המבקש רשאי לבצע הצו בעצמו עד ליום 4.7.12, שאם לא כן יבוצע הצו על ידי המשיבה.

המבקש התעלם גם מהחלטה זו והגיש ביום 24.6.12 בקשה לעיכוב ביצוע הצו בששה חודשים. כאמור למעלה, הבקשה נדחתה והמבקש חויב בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.

עתה בפני בקשה נוספת לעכוב ביצוע החלטותי, הפעם לשם הגשת ערעור. הבקשה הוגשה ביום 19.7.12, קרי למעלה מחודש לאחר המועד בו היה על המבקש להרוס הבניה בעצמו.

כפי שציינתי למעלה, הערעור עצמו טרם הוגש ולא צוין בבקשה מתי, אם בכלל, יוגש. בבקשה עצמה, לא נטען כי יש טעות משפטית כלשהי בהחלטתי. ההצדקה היחידה לעיכוב ההריסה אשר נטענה, היא קיומו של סיכוי להכשרת הבניה, אשר יביא לביטול הצו. משכך, מטרתו של עיכוב הביצוע איננה העלאת ההחלטה לבחינה על ידי ערכאת הערעור, אלא הקפאת המצב, בתקווה להכשרת הבניה עד לקיום הדיון. מטרה זו עומדת בסתירה לרציונל של צו הריסה מנהלי, אשר נועד לתת לרשות כלים להתמודדות מהירה ויעילה עם בניה בלתי חוקית (ר' רע"פ 4831/09, עבאדי). מטרה זו, גם עומדת בסתירה לרציונל של עיכוב ביצוע, אשר מטרתו אינה דחיית הקץ, אלא מתן אפשרות ממשית לבעל דין להשיג על החלטה בטרם נגרם נזק בלתי הפיך.

לא מיותר לציין, בהקשר זה, כי ההחלטה עליה מתכוון המבקש להשיג ניתנה כבר ביום 4.6.12. אמנם המועד האחרון להגשת הערעור טרם חלף, בשל הפגרה, אך לא היתה כל מניעה לפעול בדרך המלך ולהגיש הודעת ערעור מנומקת יחד עם הבקשה לעיכוב ביצוע, ולהגיש את שתיהן במסגרת הזמן אשר ניתן לביצוע ההריסה.

בשולי הדברים אציין, כי אף אם הבניה תהרס, אך ערכאת הערעור תקבע כי לא היה מקום להוצאת צו ההריסה, קיימות למבקש תרופות במסגרת הדין, ר' סע' 238א(יג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. משכך, גם אם יוגש ערעור והערעור יתקבל, נזקיו של המבקש לא יהיו בלתי הפיכים.

לנוכח האמור לעיל, נראה לי כי הבקשה לעיכוב ביצוע אינה מוצדקת ואינני רואה מקום לתת למבקש להנות מפרי הפרת צווים שיפוטיים. משכך, הבקשה נדחית והמשיבה רשאית להרוס הבניה לאלתר, כאשר המבקש ישא בהוצאותיה.

המזכירות תודיע לצדדים החלטתי בדחיפות.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.