פסק דין
פסיקה על דרך הפשרה על פי הקבוע בסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 בדיון בערעור על פסק דינו של בית משפט קמא מיום 11.9.2012 (ת"א 11331/08, כב' השופט שמעון פיינברג, להלן: "פסק הדין").
1.המערערת (התובעת בהליך בבית המשפט קמא) הינה חברה להשכרת רכב, העוסקת בהשכרת רכבים, ובתקופה הרלוונטית לתביעה הייתה בעלת רכב מסוג מאזדה 6 שנת ייצור 2004 (להלן: "הרכב ").
2.המשיבה (הנתבעת בהליך בבית המשפט קמא), הנה חברה העוסקת בשטיפת מכוניות ומנהלת תחנת שטיפה ב"קניון מלחה" בירושלים (להלן: "תחנת השטיפה "). על פי הנטען, ביום 30.7.2004 מסר לקוח של המערערת את הרכב למשיבה, לשטיפה. לאחר כשעתיים, שביקש הלקוח לאסוף את הרכב, מתחנת השטיפה נציג המשיבה מסר לו את המפתחות והודיע כי הרכב חונה במקום אחר בחניון הקניון. לאחר חיפוש לא נמצא הרכב שככל הנראה נגנב ומשכך הוגשה התובענה, בגדרה נטען כי הרכב נגנב בשל אחריות המשיבה ולפיכך עליה לפצות את המערערת על פי שוויו כמפורט בחוות דעת של שמאי שצורפה לכתב התביעה.
3.בית משפט קמא דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע כי אף שיש להטיל על המשיבה את האחריות לאובדן הרכב זאת מהנימוקים שפורטו שם, דין התביעה להידחות, משלא הוכיחה המערערת את גובה הנזק. בית המשפט הדגיש, כי אף שצורפה חוות דעת מומחה לעניין שוויו של הרכב, לכתב התביעה, אין לקבל את חוות הדעת כראייה בתובענה, שכן זו לא הוגשה יחד עם תצהירי המערערת כחלק מראיותיה ולמצער, לא נמסרה הודעה מתאימה במהלך שמיעת הראיות לפיה מבקשת המערערת לסמוך על חוות הדעת כראיה.
4.המערערת לא השלימה עם פסק הדין . בערעור שהוגש נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי לא הוכח גובה הנזק הנטען, שכן חוות הדעת השמאית צורפה לכתב התביעה והייתה מונחת לפניו. בהקשר זה נטען כי לא נדרש להגיש את חוות הדעת בצירוף לתצהירי המערערת. המערערת הדגישה כי בית המשפט התעלם מהסכמת הצדדים על שיעור הנזק.
5.מנגד, טענה המשיבה, כי לא התגבשה הסכמה דיונית בין הצדדים בעניין גובה הנזק ואין מקום להתערב בקביעות בית המשפט קמא בכל הקשור להוכחת שיעורו, שכן חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה אינה מהווה ראייה קבילה. לפיכך, בהיעדר ראיות להוכחת הנזק הנטען, בדין דחה בית המשפט את התביעה. בהקשר זה טענה כי חוות הדעת אינה עומדת בדרישות הדין ואינה ערוכה כראוי והוסיפה והרחיבה לעניין קביעות בית המשפט לאחריותה בגין נזקי המערערת.
6.בדיון מיום 23.4.2013 הוצע הסדר דיוני לסיום הסכסוך בפשרה. הצדדים הסכימו לשקול את המלצת בית המשפט לפסוק בערעור על דרך הפשרה ועל יסוד כל המסמכים שעמדו לפני בית משפט קמא, לרבות חוות הדעת. הוצע, כי בית המשפט יהיה רשאי לסמוך בגדר שיקוליו, עובר למתן פסק הדין, על מכלול הטענות שנטענו בפני בית המשפט קמא ולפניו, בגדר עיקרי הטיעון שהציגו הצדדים, לרבות בשאלת האחריות, הנזק, שיעורו וסוגיית דרכי הוכחתו. הוצע, כי בית המשפט יהיה רשאי לפסוק לטובת המערערת פיצוי בסכום המשקף את הסיכונים והסיכויים של הצדדים ועד לסכום התביעה ואולם, יהיה רשאי, ככל שימצא לנכון, לדחות את התביעה ואת הערעור מהנימוקים שתציג המשיבה, לפניו.
המערערת נתנה את הסכמתה להסדר הדיוני, המוצע ואילו המשיבה ביקשה שהות להתייעץ ולמסור את עמדתה במועד אחר.
בנסיבות אלה הוסכם, כי ככל שתינתן הסכמת המשיבה, יוגשו טיעונים קצרים משלימים והמשיבה תהיה רשאית לצרף חוות דעת נגדית. בהמשך משניתנה הסכמת המשיבה, הוגשו טיעונים משלימים והתיק הובא לפני למתן פסק דין בפשרה, כדלקמן:
7.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבית משפט קמא, ראיותיהם, עדויותיהם וסיכומיהם, נתתי דעתי לפסק הדין, עיקרי הטיעון והטיעונים המשלימים, שקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, המשפטיים והעובדתיים, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק, בשים לב להתנהלותם הדיונית בבית משפט קמא, הערכתי את הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם (לעניין השיקולים הנוגעים, ראה, בהרחבה, בפסק דיני, בת"א (י-ם) 5437/01 ניסים חנייה נ' ניידות חב"ד להפצת יהדות ארץ הקודש (30.1.2005)), התחשבתי בציפיותיהם הסבירות, בשיקולי צדק, הוגנות וסבירות, כמו גם בעצם מתן הסכמתם לפסיקה בפשרה, בתנאים עליהם הוסכם, הנני מחייב את המשיבה לשלם למערערת סך של 45,000 ₪ ובתוך 30 יום.
בנסיבות העניין, משפסק הדין ניתן על דרך הפשרה, ובשים לב לסכום שנפסק, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בהעדר הצדדים.