אלגרבלי ואח' נ' עלי ואח'

פסק דין

לפני תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעים בסך של 44,184 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו לכלי רכבו בשל אירוע תאונת דרכים מיום 18/7/08 ותביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 2 כנגד התובע בסך של 51,982 ₪ .

שני כלי הרכב שהיו מעורבים באירוע התאונה הינם מסוג משאית, כאשר המשאית שבבעלות הנתבע 1 הינה מסוג "גורר ונגרר".

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת 2 אשר ביטחה את הגורר בלבד שבבעלות הנתבע 1, שילמה לידי התובע בגין אירוע התאונה 50% מהנזק בקיזוז אשם תורם אשר נאמד על ידה בשיעור של 15% ואילו התביעה הוגשה ביחס ליתרת הסכום שלא שולם כנגד הנתבעת 2 כמבטחת הגורר וכנגד הבעלים של כלי הרכב כאמור המורכב משני כלי רכב .

המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת האחריות לאירוע, באשר לאשם התורם שיש לקבוע כנגד התובע וההשלכות לכך ביחס לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 2 וכן ביחס לחלוקת האחריות בין הנתבעים, בינם לבין עצמם כאשר עסקינן בכלי רכב "מורכב" מסוג "גורר ונגרר".

פסק הדין ניתן לאחר שמיעת עדויות הנהגים, עיון בכתבי בי הדין ובסיכומי ב"כ הצדדים בכתב.

תחילה אדון בשאלת חלוקת האחריות בין הנהגים לאירוע התאונה.

התובע העיד ביחס לנסיבות קרות האירוע, לדבריו הוא נוסע ישר בנתיב השמאלי בכביש דו סטרי בעל שני נתיבים לכל כיוון , כאשר אי תנועה מפריד ביניהם והנתיב הימני בכיוון נסיעתו חסום בשל כלי רכב החונים בצד.

התובע מבחין במשאית שהיתה נהוגה בידי הנהג מטעם הנתבע 1 כשהיא עומדת , במצב של עצירה מוחלטת, על אי התנועה המפריד בין שני כיווני הנסיעה, תוך שהיא חוסמת את שני הנתיבים הנגדיים ואיננה מפריעה לתנועה בנתיב נסיעתו של התובע.

לפתע, כאשר המשאית של התובע מגיעה לצומת, מתחילה המשאית של הנתבע 1 לחצות את הצומת לתוך נתיב נסיעתו, פוגעת בה בחלקה הקדמי שמאלי והודפת אותה, כתוצאה מכך לעבר משאית שחנתה בצד ימין של הכביש.

לטענת התובע , כשהוא מבחין לראשונה במשאית של הנתבע 1 במרחק של 40 מטר לערך, הוא צופר לו וחרף כך הוא מתחיל בחציית הצומת, מרחק של כ- 4 מטרים ממנו, כשהוא איננו פנוי וכך אירע אירוע התאונה.

הנהג מטעם הנתבע 1 העיד, כי הגיע לצומת וביקש לפנות שמאלה, כאשר בכיוון נסיעתו מוצב תמרור האט ותן זכות קדימה (אורך המשאית והנגרר הינו כ- 19 מטרים), הוא מבחין במשאית של התובע מגיעה בכיוון הנגדי , לטענתו ממרחק של כ- 50 -60 מטרים ואף הבחין באותה משאית שעמדה בצד ימין של הכביש שחסמה את הנתיב הימני בכיוון נסיעתו של התובע וסבר, כי יעלה בידו לחצות את הצומת.

הנהג מטעם הנתבע 1 אישר, שציין בפני התובע כי הוא אשם באירוע התאונה ואולם לא חתם על כל מסמך המאשר זאת.

הנהג מטעם הנתבע, ברוב הגינותו העיד בביהמ"ש, כי טעה בכך שהחל לנסוע ולחצות את הצומת תוך שהוא סבר שיעלה בידו להספיק לעשות כן, לפני שהמשאית של התובע תגיע למקום.

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים, לכך שהאחריות לקרות האירוע ברובה המכריע מוטלת לפתחו של הנהג מטעם הנתבעים, השאלה היחידה, הינה האם יכול היה התובע למנוע את האירוע והאם יש לקבוע אשם תורם ביחס אליו ?

בראות עיני, בנסיבות כפי שתוארו ע"י הנהגים שניהם, אין מקום לפסוק כנגד התובע אשם תורם ואבאר.

הנהג מטעם הנתבעים אישר, כי הבחין במשאית כאשר הוא ביקש לחצות את הצומת במרחק של כ- 50 מטרים וסבר כי יעלה בידו לחצות את הצומת ונראה שבכך לא ציית לתמרור בכיוון נסיעתו , תוך שהוא טועה בשיקול הדעת ובאומדן המרחק שבין שתי המשאית ובמיוחד יפים הדברים, כאשר עסקינן במשאית באורך של כ- 20 מטרים שצריכה לחצות את הצומת שחסום בכיוון נסיעתו של התובע .

מיקום ומוקדי הנזקים בשני כלי הרכב (מוקד קדמי) מעיד על כך שהמשאית של הנתבע 1 החלה לחצות את הצומת, לנתיב נסיעתו של התובע בדיוק כאשר זה חלף על פניו , כאשר מהירות נסיעתו של הנהג מטעם הנתבעים ,לטענתו, הינה כ- 5 קמ"ש, דהיינו, מהירות איטית שבהחלט יכולה היתה ל"התפרש" בעיני התובע כעצירה.

במצב דברים כזה, הנהג מטעם הנתבעים "מסר" לתובע איתות להמשיך בכיוון נסיעתו שכן הוא מבחין בו, עובדה זו איננה שנויה במחלוקת שכן הנהג מטעם הנתבעים העיד כי ראה את התובע ואולם סבר כי יספיק לחצות את הצומת.

אין לביהמ"ש כל אינדיקציה לכך שנהג תמים כמו התובע היה צריך להיערך אחרת ולהתכונן לכך שהנהג מטעם הנתבעים איננו מתכוון לקיים את מצוות החוק והתמרור בכיוון נסיעתו, כאמור ההפך הוא הנכון ומשכך, לא סביר לצפות מהתובע שיעצור בעת שהוא חולף על פני נהג הנתבעים.