אלגאלי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

1.ערר שני, שבו העוררת משיגה על החלטתה של המשיבה שלא להכיר בתביעה של העוררת. (החלטת הדחייה מיום 24.11.2002).

הערר הראשון של העוררת היה אמור להידון בפני ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בראשותו של כב' השופט המנוח מוקי לנדמן ז"ל. (תיק וע/3571/02.

הדיון בתיק האמור היה משותף למספר עוררים ולכן עררה של הגב' אלגאלי "הורכב" על גבי "תיק מוביל" (עורר בשם ויקטור ברנס).

בסופו של דבר, העניין הובא בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בראשות כב' השופטת אסתר קובו. בית המשפט המחוזי קבע (ב-29.5.11) "שבמצב הדברים שנפרש בפנינו נראה שאין מנוס מבדיקה פרטנית את עניינו של כל אחד מהמערערים בערעור שבפנינו."

לפיכך בית המשפט הורה על החזרת הדיון לוועדה, אשר תדון באופן פרטני בעניינו של כל אחד מהמערערים.

זהו איפוא הרקע להודעת הערר "המחודשת" שהעוררת הגישה למותב זה ב-22.11.11. (הסמכות המקומית הוקנתה למותב זה מכח החלטה מנהלית של כב' השופטת רחל גרינברג).

2.בהודעת הערר המחודשת לא צוינו נימוקי הערר ועיקרה הוא בהסבר של מה שפורט לעיל.

3.(א)העוררת הגישה תצהיר עדות ראשית רק ב-12.3.12. עיקריו של התצהיר הוא ברקע היסטורי והסבר כביכול מפיה של העוררת, שלמעשה אינו אלא אפולוגטיקה של באת כוחה בניסיון להסביר ולתרץ את הכשלים והחסר שבתביעה המקורית.

סיפור נרדפותה של העוררת נדחק לשולי התצהיר.

(ב)בתצהיר הזה, העוררת סיפרה (בסעיף 25!) שהוצאה מבית הספר האיטלקי שבו למדה קודם למלחמה, שאחיה הגדול "נפטר מפחד" (סעיף 27), שיום אחד הגיעו חיילים לבית ופרצו פנימה בכח ותפשו את אביה.

(ג)על פי ההסבר שהעוררת סיפקה, מדובר בגיוסו של האב לעבודות כפייה. פרט לגיוס ה"מפחיד" הראשון, האב היה הולך בעצמו לעבודות הכפייה בבוקר וחוזר לביתו בערב.

4.העוררת הזכירה גם, שבשל העדר טיפול רפואי מתאים חלתה במחלת עיניים.

5.העילה המרכזית של הערר, הוא עניין גיוסו של האב לעבודות הכפייה והניסיון "לשבץ" עניין זה בתוך "הלכת הפחד" שנקבעה בפרשת "ג'וליה טיאר".

6.המשיבה הציעה לנו לראות את עדותה של העוררת בקשר לגיוסו של האב – כעדות כבושה שהועלתה רק לאחרונה.

חברי, כב' חבר הוועדה דר' סימון שמואלי, שהזדמן לי לקרוא את פסק דינו, גם קיבל טענה זו.

דעתי, בכל הכבוד, שונה. אכן בטפסים שמולאו על ידי באת כוחה של העוררת ב-8.7.2001 והוגשו למשיבה ב-15.8.2001 – אין בכלל אזכור לעניין הנטען של גיוסו הכפוי של האב.

בין שהדבר נובע מפגם בייצוגה של העוררת, ובין שהוא נובע מכך, שהפירוט שם מתייחס לטופס שבו צריך לפרט "מחלות וחבלות שנגרמו...", כך שטענות העוררת "תועלו" באופן שגוי בגלל טופס לא מתאים – איני מוכן לקבוע שהיתה לעוררת הזדמנות אמיתית לשטוח את מלוא סיפורה והיא החמיצה הזדמנות זו וכבשה בלבה דווקא את לב ליבו של סיפורה.

אין זה מיותר לציין, שבהופעתה בפני הוועדה הקודמת, זו שבראשות כב' השופט מ. לנדמן ז"ל – (ב-29.10.03), היא ציינה ש "כמה פעמים לקחו את אבי בכוח..."

הנה כי כן, אין מדובר בגרסה מן הזמן האחרון, אלא בסיפור מעשה שהעוררת סיפרה בהזדמנות האמיתית הראשונה שנקרתה לה.