אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' ישעיה ואח'

פסק דין

הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש יפסוק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, אך האמת היא שבתביעה זו עולה סוגיה המתעוררת תדיר בתביעות בין הצדדים הנוכחיים ואף בין בעלי דין אחרים בסוגי תיקים אלו.

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת אחריות הנתבעים לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכב בתאונה המתוארת בכתב התביעה. התביעה, בגין סכום נמוך למדי בסך 750 ₪, באה לאור טענת התובעת כי הנתבעת 2 קיזזה באופן שרירותי סכומים על דעת עצמה ללא כל נימוק והסבר.

הנתבעת טוענת להגנתה, שתי טענות עיקריות: האחת, כי התובעת מקבלת הנחת חלפים ועל כן הסכום ששולם בפועל נמוך מהסכום הרשום במסמכים שצורפו לכתב התביעה; השנייה, כי יש להפחית את הסכום בגין שכ"ט השמאי, בו נשאה התובעת, וזאת עקב הסכמים בין החברות בתיקים קודמים.

בטרם אכריע בשתי שאלות אלו, אציין כי במועד הדיון נחקר העד מטעם התובעת, אשר העיד כי החברה שבה הוא עובד לא חויבה על ידי התובעת בתשלום השתתפות עצמית בגין התאונה, ולא ידוע לו על חיוב זה. טענה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית הקצרה שנערכה לו, והיא נתמכת במסמך התובעת ולפיו הרכב לא חויב בגין השתתפות עצמי. מכאן, שיש לקבוע כי התובעת לא קיבלה לידיה כספים ולא גבתה כספים בגין השתתפות עצמית עקב התאונה, נשוא תיק זה.

בכל הנוגע לטענה בדבר הנחת חלפים, צירפה התובעת את דו"ח השמאי, שלא נסתר, ולפיו, הוערך הנזק, בסך 3,171 ₪ (הסכומים, כמובן, ללא מע"מ). סכום זה מופיע גם בחשבונית התיקון, וגם בהוראת תשלום למוסך המתקן שבו נזכרת חשבונית התיקון שצורפה לכתב התביעה והסכום (שלו נוסף המע"מ, שהינו בר קיזוז אצל התובעת). הנתבעת לא הביאה מצידה כל ראיה לסתור את חוות דעתו של השמאי או את שאר המסמכים המעידים על עלות התיקון. הטענה כי לתובעת צי רכבים גדול וכי עקב כך היא מקבלת הנחת חלפים או הנחת תיקון היא טענה המצריכה הבאת ראיה, ואינה בגדר ידיעה שיפוטית כלל וכלל.

כך, יכולה היתה הנתבעת לזמן את הגורמים המתאימים אצל התובעת על מנת לחקור אותם על הסוגיה שבמחלוקת ועל מנת להניח תשתית ראייתית שיהא בה כדי לשכנע את בית המשפט בצדקת טענתה, לאמור, כי המחיר בחשבונית או בהוראת התשלום אינו משקף את הסכומים ששולמו וכי בפועל שולמו סכומים נמוכים יותר. לשם כך, אין צורך בהעברת התיק לסדר דין רגיל וגם במסגרת דיון מהיר ניתן לעתור לזימון העדים המתאימים.

לא למותר לחזור על ההלכה הידועה מימים ימימה ולפיה, בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ע"א 357/72 שנסי עזיז נגד סוראיה בצלציוני). בנסיבות המקרה, לא עמדה הנתבעת בנטל זה, במיוחד בשים לב כי התובעת עצמה צירפה לכתב התביעה את כל המסמכים הדרושים לביסוס התביעה ולהוכחת התשלום.

באשר לטענה כי שכ"ט השמאי גבוה מהמוסכם בין החברות, לא הובאה כל ראיה על הסכמה שכזו, וממילא מדובר בשכ"ט סביר ביותר, גם לפי ניסיונו של בית המשפט. מכאן שיש לדחות גם טענה זו של הנתבעת.

באופן כללי, אך לא פחות חשוב, יצוין גם כי במכתב הנתבעת שצירפה התובעת לכתב התביעה, אין כל נימוק מדוע הפחיתה הנתבעת את הסכום שתבעה התובעת לסכום אותו שילמה הנתבעת בפועל. מדובר במכתב לקוני וקצרצר ובו פירוט התשלומים המועברים לתובעת, ותו לא. הנתבעת אינה יכולה לנהוג באופן שרירותי וחד צדדי ולהחליט על דעת עצמה לקזז סכומים ללא כל נימוק או הסבר מדוע הופחת הסכום, באיזה שיעור, ועל יסוד מה נקבע השיעור שהופחת. גם אם שני הצדדים הם גופים מסחריים גדולים, עדיין, מחייבת ההגינות המסחרית והסדר הטוב שהנתבעת תנמק מדוע פעלה כפי שפעלה. אחרת, מונע הדבר גם מבית המשפט לבחון האם היתה הצדקה מספקת לקיזוז הסכומים, והדברים ברורים.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך 750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 28.11.11 ובצירוף אגרה ששולמה, שכר עד התובעת ושכ"ט בסך 1,200 ₪.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ג, 10 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.