אלבז אלברט נ' משחטת הוד נהדר בע"מ ואח'

החלטה

1.בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין.

עיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובה – ואני מחליטה כדלקמן:

2.אמנם, ברגיל אין בית המשפט מעכב את ביצועו של פסק דין כספי (בש"א 2084/94 בנק ברקליס דיסקונט נ' ברושי) – ואולם שוכנעתי כי במקרה שבפני יש לעכב את ביצועו של פסק הדין חרף היותו כספי, אם גם בתנאים.

3.כידוע, שתי שאלות עיקריות עומדות למבחן בעת דיון בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין.

האחת – מהם סיכויי הערעור.

השניה – האם יהיה זה קשה, או בלתי אפשרי, להשיב את המצב לקדמותו.

4.אכן, וכפי שבצדק ציין ב"כ המבקשים, "קשה היא בקשה המופנת אל שופט "להכריז" או למצער "לאותת" כי פסק דין שיוצא מלפניו עלול להמוט בהליכי ערעור. שהרי השופט מתבקש לאשר שיסודותיו של פסק הדין שנחרט בקולמוסו רופפים ותלויים על אדני שוא".

בש"א (ת"א) 30122/08 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז נ' צוקי ארסוף בע"מ ואח', תק-מח 2008 (1) 12052, 12056.

5.חרף זאת, ישנם מקרים בהם גם שופט שנתן פסק דין יוכל לאשר קיומה של עילה בגין "סיכויי הערעור להצליח" מבלי שתיווצר סתירה פנימית כמפורט לעיל.

דוגמאות למצבים כאלה הובאו בפסק הדין בעניין צוקי ארסוף הנ"ל:

"המצב הטיפוסי הראשון מתקיים כאשר דעתה של הערכאה הדיונית עצמה הטלטלה אנה ואנה בין חד ואידך גיסא (בין בהקשר לנסיבות העובדה ובין בהקשר לשאלות המשפט) ובסופו של דבר נחתך הדין "על חוט השערה". חז"ל אמרו שדיין הדן דין אמת נחשב לשותף בבריאת העולם. מדרש הגיון מתבקש הוא שדיין שאינו דן אמת עלול להמיט חורבן. על כן שופט שמעיקרא לא היה בטוח בצדקת פסק הדין, בוודאי יש לעכב את ביצועו וישמח בלבבו לביקורתה של ערכאת הערעור לשם הצלת מוסדות עולם.

המצב הטיפוסי השני המתקיים כאשר פסק הדין מציע חידוש הלכתי או שננקטת בו עמדה בשאלה שאין בה אחדות דעים בקרב שופטי אותה דרגה שיפוטית וטרם ניתנה בה פסיקת בית המשפט העליון.

המצב הטיפוסי השלישי מיוחד לנסיבות שבהן הגשת הודעת הערעור קדמה להגשת בקשת העיכוב ויש לאיל ידה של הערכאה הדיונית לעיין בהשגות כנגד פסק הדין. כך עשויים להתחוור לערכאה הדיונית ליקויים שונים בפסק הדין (כגון שעובדות רלוונטיות נעלמו מעיניה, טענות חשובות לא נבדקו וסוגיות חשובות נשמטו מגדר הבחינה) או בפשטות, שיצאה שגגה מתחת ידה, בין בהסקת מסקנות מן הנסיבות ובין ביישום קונקרטי של הדין וההלכה הפסוקה".

6.במקרה שבפני – החיוב על פי פסק הדין הינו חיוב בפיצויים עונשיים.

כפי שבצדק ציינו ב"כ המבקשים – חיוב בפיצויים עונשיים אינו נעשה כדבר שבשגרה, והוא מהווה חריג לפסיקת פיצויים.

לעניין זה התייחסתי מפורשות גם בפסק הדין (ראה, למשל, סעיף 43 לפסק הדין).

בנוסף, בפסיקת פיצויים עונשיים, ישנן בפסיקה דעות חלוקות, עניין שאף אליו התייחסתי בפסק הדין (סעיף 44 לפסק הדין).

7.בנסיבות האלה, הערעור, שמופנה כנגד החיוב בפסיקת הפיצויים העונשיים, אכן מעלה שאלות, גם משפטיות, שלא ניתן כלל ועיקר לומר כי הן משוללות כל יסוד – הן לעצם חיובם של הנתבעים בפיצויים העונשיים והן לעניין שיעורם – עניין שערכאת הערעור ודאי מוסמכת להתערב בו.

8.בנוסף, נחה דעתי כי מצבו הכלכלי של התובע הוא כזה, שאם יבוצע פסק הדין, ואח"כ יבוטל או ישונה בערעור, ייקשה מאוד על הנתבעים לגבות בחזרה את הסכומים שישלמו לתובע.