ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופטת מ' רבס) מיום 2.2.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 2341/99.
1. בין המערער לבין אחיו, ביניהם המשיב, התנהל הליך בפני בית המשפט קמא (השופטת מ' רבס), בעניין זכויותיהם בחלקת אדמה שירשו מאביהם (תמ"ש 2340/99, להלן - "ההליך הקודם"). ההליך הקודם נפתח בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגיש המערער, אותה החליט בית המשפט לדחות. לאחר כשנה הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בנצרת כנגד המשיב, בה ביקש צוו פינוי כנגדו ממחסן הנמצא בחלקה. בית משפט השלום (השופט ד' צרפתי) החליט על העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, נוכח קשרי המשפחה בין הצדדים והיותה של המחלוקת פועל יוצא מההליך הקודם. עובר להעברת הדיון ניתן לבקשת המערער, בין היתר, צו המורה למשיב להשיב על שאלון. משלא קויים הצו, הגיש המערער בקשה למחיקת כתב הגנה ומתן פסק דין. בית משפט השלום קבע כי במידה ולא ינתנו תשובות לשאלון תוך 30 יום, ימחק כתב ההגנה, בכפוף למתן החלטה המשחררת את המשיב ממתן תשובות. לאחר החלטה זו הועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, למותב אשר דן בהליך הקודם (השופטת מ' רבס). מאז העברת התיק לבית המשפט קמא, במשך מספר חודשים, הגיש המערער תזכורות למתן החלטות, בקשות והודעות. בין היתר, בחלוף המועד להגשת תשובות לשאלון, חזר המערער על בקשתו למחיקת כתב הגנה, ואולם בית המשפט קמא החליט להעניק למשיב פרק זמן נוסף להשיב לשאלון. בסופו של דבר הוגשו תשובות לשאלון, אך הן היו, לדעת המערער, סתמיות וחמקניות. על כן, שב המערער וביקש מחיקת כתב ההגנה. בית המשפט דחה את הבקשה, ובקשה דומה שהוגשה לאחר מכן, בקובעו כי לאור העובדה שהליכי הדיון מתקדמים ונקבע מועד לדיון מקדמי, אין מקום ליתן פסק דין בלי שתינתן למשיב אפשרות להתגונן כדין.
2. לאחר דחיית בקשתו האחרונה למחיקת כתב הגנה, ביקש המערער (ביום 29.1.2006) מבית המשפט לפסול את עצמו. לטענת המערער, במסגרת ההליך הקודם גיבש בית המשפט קמא דעה מוקדמת כלפיו, המונעת ממנו לדון באובייקטיביות וללא משוא פנים בהליך הנוכחי. המערער סבור כי בהליך הקודם גילה בית המשפט אמפתיה והבנה לכאורה לאחד האחים, אשר שימש גם כפרקליט, תוך הסכמה עימו ונתינת יד חופשית למעשיו. מהסחבת והשיהוי במתן החלטות בבקשות המערער בהליך הנוכחי ודחייתן, והזריזות בה ניתנו החלטות בבקשות הצד שכנגד הסיק המערער כי לאור הדעה שגיבש כנגדו בית המשפט בהליך הקודם, התוצאה הסופית כבר ידועה והוכרעה על ידי בית המשפט, כך שיבצר ממנו לקיים הליך ללא משוא פנים. לטענת המערער, נוכח החלטת בית משפט השלום בעניין השאלון, היה על בית המשפט למחוק את כתב ההגנה ולקבל את התביעה. בית המשפט לא החליט כאמור כיוון שהוא אינו אובייקטיבי ועליו לפסול עצמו מהטעם של עשיית צדק, ולו למראית עין. בית המשפט, בהחלטתו מיום 2.2.2006, דחה את בקשת הפסילה. נקבע כי הטענה לפיה גיבש בית המשפט דעתו בנוגע להליך הנוכחי שבפניו הינה ערטילאית וחסרת תשתית עובדתית. נראה כי המערער נתפס לכלל טעות אשר נובעת מהעובדה שתביעתו בהליך הקודם נדחתה, ועתה הוא סבור כי בית המשפט לא יוכל לדון ללא פניות וללא דעה קדומה בתובענה החדשה. ואולם, לחשש זה אין כל בסיס.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענותיו, ומוסיף כי מהחלטות בית המשפט בבקשותיו למחיקת כתב ההגנה עולה כי בית המשפט מתייחס בקלות ראש וזלזול לבקשותיו, וזאת מאחר ודעתו כבר ננעלה בעקבות ההליך הקודם. עיקר טענותיו של המערער כלפי בית המשפט מבוססות על אופן ניהול ההליך הקודם בפניו, והחלטותיו במסגרתו. המשיב סבור כי יש לדחות את הערעור על הסף בשל השיהוי בהעלאת טענת הפסלות. לגופו של עניין מציין המשיב כי טענות המערער כולן מופנות כלפי היחס המיוחד לו זכה אחד האחים בהליך הקודם, ואולם אח זה אינו צד להליך הנוכחי. לכן, אין כל רלוונטיות כעת לטענות המערער באשר ליחס המועדף, המוכחש, שניתן לאותו אח בהליך הקודם. עוד נטען, כי על אף שטרוניית המערער מופנית כלפי ההליכים וההחלטות שניתנו בהליך הקודם, הוא לא הגיש באותו הליך בקשת פסלות. לטענת המשיב, כל מטרתו של המערער בהגשת בקשת הפסלות והערעור היא נסיון נוסף לערער על פסק הדין בהליך הקודם ולהטריד את בית המשפט והמשיב בהליכי סרק.
4. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. על בעל דין לטעון טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות, ולפני כל בקשה אחרת (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 3863/97 אליקים הררי, עו"ד נ' לחמן (לא פורסם)). טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" הנצור ביד בעל דין לשעת רצון (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה ואח', פ"ד מה(3) 790, 791; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם)). במקרה הנוכחי המתין המערער מספר חודשים לאחר שנודעה לו זהות המותב שידון בהליך, במהלכם הגיש בקשות והודעות בתיק מבלי שהועלה בהם כלל עניין הפסילה. די בכך כדי לדחות את הערעור.
5. גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. עיקר בקשת הפסלות בטענה כי בית המשפט גיבש דעה קדומה כלפי המערער בעקבות ההליך הקודם בעניינו שהתנהל בפני אותו מותב. כבר נקבע, כי עצם העובדה כי שופט ישב במשפטו של אדם בעבר, אין בה כשלעצמה להביא לפסילתו (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 262 (תשס"ו-2006); ע"פ 5609/95 ישראל ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 8966/96 נבו נ' ישקול סחר בע"מ ואח' (לא פורסם); ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' דוד, פ"ד נא(4) 673, 676-677; ע"א 663/98 ויניק נ' אברהים לאחם ואח' (לא פורסם)). גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני (לא פורסם); ע"פ 3217/03 געדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ההנחה המגולמת בכלל זה הינה כי שופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד לבין הראיות שבתיק אחר ויודע כי אין להשליך מן האחד על האחר (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה ואח', פ"ד מה(3) 790, 792). לכן, יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בשל העובדה שהמערער היה צד לדיון בהליך קודם, ובאיזו מידה יכול בית המשפט להבחין בין הראיות והעובדות שבפניו לבין עניינים שאירעו בהליך או בהליכים קודמים. עיון בפסק הדין שניתן בהליך הקודם מראה כי זה לא התבסס על קביעות מהימנות אלא על ניתוח המסמכים שעמדו בפני בית המשפט והחלת הדין עליהם. כעניין שבראיות ובסדרי דין, יכול שהמערער יהיה כבול לממצאים ולהכרעות שהתקבלו בהליך הקודם, ומושתק בהשתק פלוגתא או מעשה בית דין. שאלה זו היא דיונית באופיה ונפרדת משאלת הפסלות (ר' מרזל לעיל, בעמ' 277). השאלה העומדת להכרעה כעת אינה זהה לזו שעמדה ביסוד ההליך הקודם. כמו כן, הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות כי אין לו כל דעה קדומה בעקבות אותו הליך. חזקה על בית המשפט כי יכריע בתובענה הנוכחית לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שיובאו בפניו, ומבלי שלהליך הקודם תהיה השפעה פסולה כלשהי על החלטתו. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי קיים יסוד לחשש כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערער, ולא ניתן לומר כי הדיון בתובענה הנוכחית בפני בית המשפט הוא בבחינת "משחק מכור".
6. זאת ועוד, מרבית טענות המערער מופנות כנגד התנהלות ההליך הקודם, והחלטות שניתנו במסגרתו ובמסגרת ההליך הנוכחי. מעבר לעובדה שבעקבות ההליך הקודם לא הוגשה בקשת פסילה והטענות לגביו אינן רלוונטיות להליך הנוכחי, הרי שככל שיש למערער טענות כנגד החלטות דיוניות ושיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת ההליכים, אפילו אתעלם מהשיהוי המונע העלאתן כיום, ההלכה היא כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות, כשלעצמן, עילת פסלות. הדרך לתקיפת החלטות מעין אלו היא באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור או ערעור-על פי סדרי הדין-ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן ואח' (לא פורסם); ע"א 3086/02 הדני נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (לא פורסם))). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש למשוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סוביקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); ע"א 10763/05 עו"ד יורם חכם ואח' נ' סיאג ואח' (לא פורסם)).
אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב בסכום של 7,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ט באב התשס"ו (23.8.2006).
ה נ ש י א
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il