אישה המתגוררת חצי שנה בארץ וחצי שנה בחו"ל הוכרה כ"תושבת ישראל" לצורך קצבת זקנה

השופטת נילי ארד

עניינו של ערעור זה בשאלה האם ניתן להכיר במערערת "תושבת ישראל" כזכאית לקצבת זקנה אותה היא תובעת. לשם כך נדרשת הכרעתנו בשאלה המקדמית שהיא בליבת המחלוקת בין הצדדים - היכן ייקבע מרכז חייה של המערערת - האם בארצות הברית או בישראל.

התביעה הראשונה

2.      2.      המערערת, ילידת 1931 ובעלה יליד 1922, עלו לישראל מארצות הברית בשנת 1988 ולהם אזרחות ישראלית (להלן גם: בני הזוג). בתאריך 14.10.99 הגישה המערערת למשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) תביעה לקצבת זקנה. תביעתה נדחתה על ידי המוסד מן הטעם שאינה תושבת ישראל. תביעה שהגישה המערערת נגד החלטתו של פקיד התביעות נמחקה על ידי בית הדין האזורי בדצמבר 2000 "מאחר והתובעת הודיעה שלא תוכל להופיע לדיון בשל שהותה בחו"ל לצרכי טיפולים רפואיים של בעלה" .

התביעה השנייה

3.      3.      בתאריך 1.8.01 חזרה המערערת והגישה מחדש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום קצבת זקנה. תביעתה זו נדחתה אף היא, בהחלטת פקיד התביעות מיום 9.9.01 מן הטעם שלא הוכיחה כי היא "תושבת ישראל". נגד החלטה זו הגישה המערערת תביעתה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציג ציבור מר ראובן מרדכי; בל' 3264/02),  בטענה כי מרכז חייה בישראל וכי על כן יש להכיר בה כתושבת ישראל  הזכאית לקצבת זקנה.

פסק דינו של בית הדין האזורי בתביעה השנייה

4.      4.      השאלה שעמדה לבירור בפני בית הדין האזורי הייתה בדבר תושבותה של המערערת בישראל, לאחר שביום 9.9.01 דחה המוסד תביעתה לקצבת זקנה מהטעם שאינה תושבת. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת (להלן בסעיף זה: התובעת) כשעיקר ממצאיו ומסקנותיו היו אלה ^[1]:

א.    א.    " התובעת  הגישה תביעתה לקצבה בשנת 2001. מחומר הראיות עולה כי  בשנים שלפני כן, מאז 1997 לפחות, וגם לאחר מכן, התובעת מבלה בישראל כ40%, 50% מזמנה. כך למעט שנת 2003 שבה שהתה בארץ 149 ימים ובחו"ל 229 ימים.

ב.     ב.     בני הזוג מתגוררים בדירה מושכרת בירושלים מאז עלייתם לישראל בשנת 1988.

ג.       ג.       בבעלות בני הזוג דירת מגורים בישוב אפרת, אותה רכשו בשנת 1988 (צ"ל: בינואר 1998 - על כך אין חולק - נ.א.) ^[2]. בדירה זו מעולם לא התגוררו והיא מושכרת. זאת לטענתם, "בשל הקושי להגיע לירושלים בה הם עוסקים בלימודים ובפעילות התנדבותית."

ד.     ד.     בני הזוג אינם עובדים ולא עבדו בישראל. יש להם חשבון בנק בארץ.

ה.    ה.    בתקופות שהייתה בחו"ל עובדת התובעת ומתפרנסת כמתווכת דירות  ומשתכרת כ-9,000$ בשנה. לבעלה ולה פנסיה חודשית בארה"ב ובבעלותה רכב בארה"ב.

ו.       ו.       לבני הזוג אין דירה בבעלותם בארה"ב, שם הם מתגוררים בשכירות בדירה אותה החליפה התובעת מספר פעמים מאז מכרה את הדירה שהייתה בבעלותה.

ז.      ז.      לבני הזוג ארבעה ילדים המתגוררים בארה"ב. שניים מנכדיה לומדים בישיבה בירושלים.

      בנסיבות אלה נקבע, כי התובעת "מחלקת את זמנה כמעט באופן שווה בין ארה"ב וישראל" וכי מכלול הנסיבות "מצביע על זיקות שיש לתובעת לישראל כמו גם לארה"ב"; על רקע זה, הוסיף בית הדין כי שני סממנים משמעותיים ומהותיים ביותר מטים את הכף לעבר ארה"ב כמרכז חייה של התובעת: "האחד, מקום עבודתה של התובעת. בארה"ב היא עובדת ומשתכרת כמתווכת דירות. בארה"ב אף יש בבעלותה רכב. בארץ היא עוסקת בפעולות התנדבותיות בלבד... השני - בני משפחתה של התובעת - ילדיה הנשואים ובני משפחותיהם, הגרים כולם באופן קבוע בארה"ב."

     מסקנת הדברים, בסיכומו של דבר הייתה, כי אין ניתן לקבוע שהמערערת תושבת ישראל לצורך הכרה בזכאותה לקצבת זקנה, ותביעתה נדחתה (להלן: פסק דינו של בית הדין האזורי).

                                                                הערעור

5.      5.      ערעורה של המערערת מכוון נגד פסיקתו של בית הדין האזורי ועיקרו בטענה כי מן הדין להכיר בה כ"תושבת ישראל" לצורך זכאותה לקצבת זקנה. זאת , נוכח מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה מכלול הנסיבות מצביע על "זיקות שיש לתובעת לישראל כמו גם לארה"ב" ולאור הרוחות החדשות ה"נושבות במשפטנו" והמגמישות ההכרה בקביעת מעמד של "תושבות".