החלטה
1.בפניי בקשתה של התובעת בתובענה העיקרית, והנתבעת בתביעה שכנגד (להלן: "המבקשת"), לסילוק התביעה שכנגד על הסף, בהתאם לתקנה 100 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה על סילוק תובענה מחמת "כל נימוק שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".
2.לחילופין, מבוקש להורות על חיובה של המשיבה, חברת גביש ריהוט בע"מ, הנתבעת בתביעה העיקרית והתובעת שכנגד (להלן: "המשיבה"), בהפקדת ערובה הולמת להבטחת הוצאות המבקשת למקרה ותידחה התביעה שכנגד, מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"), ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
רקע עובדתי
3.עניינה של התובענה העיקרית בחיוב המשיבה בתשלום פיצוי עבור ליקויים וחסרים בעבודות נגרות שביצעה המשיבה בדירת המבקשת.
4.בכתב הגנתה, כפרה המשיבה בטענות התובעת והגישה בתורה כתב תביעה שכנגד, במסגרתו עתרה לחיוב המבקשת בתשלום יתרת התמורה המגיעה לה הן בגין עבודות הנגרות עפ"י הזמנת עבודה ראשונית והן בגין תוספות ושינויים שביצעה לאחר מכן.
5.בכתב ההגנה מפני התביעה שכנגד, טענה המבקשת, בין היתר, כי המשיבה חתומה על "הסכם לתיקון ליקויים במטבח" מיום 25.06.2009 ולפיו מצהירה האחרונה כי קיבלה מהמבקשת את מלוא התמורה המגיעה לה עבור ביצוע עבודות הנגרות בהתאם להסכמים.
טענות המבקשת בתמצית
6.לטענת המבקשת, חתימת המשיבה על ההסכם האמור, לפיו היא אישרה בריש גלי כי קיבלה את הכספים המגיעים לה מהמבקשת עבור העבודות נשוא התביעה, סותמת את הגולל על התביעה שכנגד. לשיטתה, הצהרותיה של המשיבה כאמור בהסכם מהוות "הודאת בעל דין", כי המבקשת פרעה את מלוא החוב כלפי המשיבה וכי היא אינה חייבת לה עוד כספים מעבר למה ששולם בפועל, זאת לאחר שבמעמד החתימה על ההסכם שילמה המבקשת למשיבה את מלוא יתרת התמורה המוסכמת.
7.המבקשת טוענת, כי הסכם זה מהווה כתב וויתור של המשיבה על כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה כלפי המבקשת וכי לאור הודאת המשיבה, כאמור, יש לחרוץ את גורל התביעה שכנגד כבר בראשיתה אף מבלי להיזקק לבירורה. לטענתה, היה ולא תתקבל בקשתה לסילוק על הסף, יתנהל הליך סרק, שכן אין תוחלת בבירור התביעה שכנגד בשים לב להצהרת המשיבה בדבר קבלת כל הסכפים המגיעים לה מהמבקשת.
8.לאור זאת, עותרת המבקשת לסילוק התביעהשכנגד על הסף.
9.היה ולא תסולק התביעה שכנגד, מבוקש כי ביהמ"ש יורה למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, למקרה ותידחה התביעה שכנגד.
10.בעניין זה, טוענת המבקשת כי המשיבה הינה חברה בע"מ שאיתנותה הפיננסית מוטלת בספק. לביסוס הנטען, מפנה המבקשת לתדפיס רשם החברות ממנו עולה, כי רשומים שני שעבודים על נכסי המשיבה ללא הגבלת סכום לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ וכי המשיבה אינה מגישה לרשם החברות דוחות שנתיים בניגוד לתקנה 4 לתקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים), התש"ס-1999.
11.טעם נוסף לבקשה זו, נמצא לפי שיטת המבקשת, בעובדה כי המשיבה, נמנעה מלשלם אגרה שנתית לרשם החברות, לפי סעיף 9 (ב) לחוק החברות ותקנה 5 לתקנות החברות (אגרות), חוב אשר מסתכם בסכום העומד ע"ס 2,429 ₪, לפי נספח ה' לבקשה, תדפיס של רשם החברות.
12. המבקשת מצביעה על העקרון העומד מאחורי תקנה 519 לתקנות, למנוע תביעות סרק ולהבטיח את הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר סיכויי התביעה קלושים הם. המבקשת מפנה להלכה הפסוקה, לפיה כאשר התובעת הינה חברה בע"מ הכלל הוא כי יש לחייב אותה בהפקדת ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, וכי רק במקרים חריגים יינתן פטור מהפקדת ערובה כזו, כאשר מוכיחה החברה כי מתקיימים בעניינה טעמים לסתור.
13.עוד נטען, כי הכלל הוא, שיש לחייב חברה במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע וכי על אותה חברה רובץ הנטל להוכיח, כי תוכל לשאת בהוצאות המשפט ככל שיוטלו עליה, משימה בה לא עמדה המשיבה במקרה דנן.
טענות המשיבה בתמצית
14.המשיבה מתנגדת לבקשה.
15. המשיבה טוענת, כי ההסכם שנערך ביום 25.06.2009 הינו פרי של מו"מ שניהלו הצדדים במטרה להביא את המחלוקות ביניהם לידי סיום.
16.לטענתה, 'הסכם הפשרה' מיום 25.06.2009 נערך ע"י עו"ד מטעם המבקשת תוך ניצול תמימותו של נציג המשיבה והעובדה, כי זה האחרון היה ללא ליווי של עו"ד במעמד החתימה על ההסכם הנ"ל. הסכם זה אינו משקף נכונה ונאמנה את ההסכמות שהושגו בין ההצדדים ואינו מציג את מצב חשבונה האמיתי של המבקשת אצל המשיבה, לאישורו. לטענת המשיבה, במעמד החתימה על ההסכם הנ"ל הייתה המבקשת חייבת בתשלום סך של 30,307 ₪ למשיבה בגין הזמנת העבודה המקורית וכן בגין התוספות והשינויים. המשיבה מדגישה, כי מעולם לא וויתרה על הכספים המגיעים לה מהמבקשת הן בגין העבודות המקוריות הכלולות בהזמנת העבודה הראשונית והן בגין התוספות והשינויים שבוצעו לאחר מכן. והא ראיה - המשיבה דאגה כי יכתב בהסכם סעיף להגנה על זכויותיה ולפיו נקבע, כי אין בהסכם זה כדי להוות וויתור על כל טענה ו/או סעד אחרים שעומדים לצד אחד כלפי משנהו, זאת לאחר שהמבקשת ועוה"ד מטעמה סירבו לכלול בהסכם את יתרת התמורה המגיעה למשיבה מן המבקשת.