איפרגן נ' מועצה אזורית עמק המעיינות ואח'

פסק דין

פתח דבר

בפניי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקשו התובעות, לחייב את הנתבעות בתשלום הסך של 3,888 ₪.

לטענת התובעות, בתאריך 07.12.12 קיימה הנתבעת 1 מרוץ "חצי מרתון" (להלן: "המרוץ"), אשר במסגרתו סגרה הנתבעת 2 כבישים וצירים בעיר בית שאן.

לטענת התובעת 1, הינה מתגוררת יחד עם אימה, התובעת 2 בשיכון ג', הסמוך לכביש היוצא לכיוון רחוב לכביש שנמצא בציר המרוץ. בבוקרו של יום המרוץ, ביקשה התובעת 1 להסיע את התובעת 2, אמה הסיעודית, למרפאה הממוקמת במרחק של קילומטר מביתה, לצורך קבלת טיפול רפואי הכולל אינהלציה.

הוסיפה התובעת 1 וטענה כי, משיצאה מחנית ביתה לכביש הראשי, נתקלה במחסומים, אשר חסמו את כל דרכי הגישה למרפאה, כאשר השוטרים מנעו את המעברים. לטענתה, כל בקשותיה לאפשר לה מעבר, לא צלחו.

עוד טענה התובעת 1 כי, לאחר עיכוב של כשעה וחצי וחיפוש של מעבר יציאה, החמיר מצב אמה, ונאלצה לחזור לביתה, משם הזמינה אמבולנס שפינה אותה לבית החולים, שם קיבלה טיפול רפואי ושוחררה באותו יום לביתה.

התובעות מבקשות לחייב את הנתבעות, אשר עיכבו את הפניית התובעת 2 לקופת חולים, דבר אשר חייב הזמנת אמבולנס, ותשלום הסך של 568 ₪, בנוסף לתשלום בגין אובדן יום עבודה לתובעת 1 בסך של 320 ₪, ועוגמת נפש בסכום של 3,000 ₪.

מנגד, מבקשת הנתבעת 1 להורות על דחיית התביעה. לטענתה, דבר עריכת המרוץ פורסם כחודש וחצי מראש, באתר האינטרנט של הנתבעת, בעיתונות המקומית ועל גבי שלטי פרסום ברחבי הנתבעת 1 וכן ברחבי העיר בית שאן, כאשר דבר האירוע תואם עם הנתבעת 2, ולווה על ידה.

הוסיפה הנתבעת 1 וטענה כי, בפני התובעת 1 עמדה דרך חלופית למעבר, כפי שעולה מהמפה שצורפה לכתב ההגנה.

עוד טענה הנתבעת 1 כי אף בתיעוד הרפואי שצורף, אין כל זכר לעיכובים ככל שהיו, אין אזכור לכל בדיקה מתוכננת בקופ"ח, כאשר הגיליון הרפואי מתאר טיפול סטנדרטי של חולה שסבלה מאסטמה.

הוסיפה הנתבעת 1 וטענה לעניין הפסד שכר, כי התובעת 1 לא המציאה כל גיליון נוכחות של חודש 12/2012 ו/או תלוש שכר היכול להעיד על שכרה ועל שעות עבודתה, ובאם עבדה ביום האירוע אם לאו.

בנוסף, הנתבעת 2 ביקשה לדחות את התביעה על הסף. לטענתה, הודעות על שיבושי תנועה בצירי התנועה שייסגרו, פורסמו בין היתר בעיתונים, ברדיו, באתרי האינטרנט ובאמצעות פליירים ומודעות שחולקו באזור, במיוחד ולאורך המסלול של המרוץ, לעסקים ולתושבים, בנוסף לשילוט שהוצב בעיר בית שאן.

הוסיפה הנתבעת 2 וטענה כי, בזמן שהתקיים המרוץ, ניגשה התובעת 1 לשוטר שהסדיר את סגירת צירי התנועה בעיר בית שאן, וביקשה לחצות עם רכב את הציר שנסגר, בטענה שעליה להגיע לקופת חולים עם אמה. השוטר הסביר כי לא ניתן לאפשר מעבר, מכיוון שהדבר יסכן שלום משתתפי המרוץ.

עוד טענה הנתבעת 2 כי נציג מטעמה, אשר נכח במקום, ופקד על כוחות הגזרה להסדרת צירי התנועה, הציע לתובעת 1 להזמין את ניידת מד"א אשר הוצבה במקום למקרה חירום, אך התובעת 1 סירבה לקבלת ההצעה. בנוסף, הוצע לתובעת 1 לסייע לה בעריכת פרסה על מנת שיהא באפשרותה להגיע למרפאה אחרת, והוצעו לה דרכים חלופיות למעבר כלי רכב, אולם זו סירבה והעדיפה לחכות עד שייפתח ציר התנועה הסגור.

הנתבעת 2 הכחישה את הנזקים שנגרמו לכאורה לתובעת 1, כאשר מלבד העתק משטר חוב ממד"א, לא צירפה האחרונה כל אסמכתא על נזקים נטענים, לרבות בגין הפסד יום עבודה.

דיון ומסקנות

בדיון אשר התקיים בפניי חזרו הצדדים על טיעוניהם.

ראשית אציין כי מעיון בנספח ב' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2, עולה כי הנתבעת 1 דאגה לפרסום הודעה על קיום המרוץ. התובעת 1 לא סתרה תוכן מודעות אלו, או את טענותיהם של הנתבעים, כי נעשה פרסום מראש אודות המרוץ, בכלי התקשרות ובמודעות לציבור. כל שטענה התובעת 1 הינו כי לא ידעה על קיום מרוץ זה.

נשאלת השאלה, גם בהנחה שהתובעת 1 אכן לא ידעה על קיומו של המרוץ, האם נחסמה דרכה כליל, דבר שמנע ממנה להסיע את אמה למרפאה?