איפרגן נ' ברנס ואח'

החלטה

בפניי בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

תקנה 501(א) לתקנות קובעת כאמור:

"לבקשת רשות להמציא כתב בי-דין לנתבע מחוץ לתחום המדינה יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה והמפרש באיזה מקום או באיזו ארץ נמצא, או ייתכן שנמצא, הנתבע, וכן נימוקי הבקשה."

לעניין זה קבעה הפסיקה בע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד(4) 545, כדלקמן:

"הסיבה להקפדה הרבה על מרכיבי התצהיר היא, כי: 'התצהיר שנדרש כתימוכין לבקשה הוא בעל חשיבות רבה ואינו נדרש כענין שבשיגרה; הרי על יסודו מרחיבים את מרותו של בית משפט בישראל ומטילים אותה על תושב חוץ' (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 227).

לפיכך על התובע, המבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו מחוץ לתחום השיפוט, להתכבד ולאמת בתצהירו את העובדות המהוות את עילת התביעה ובכך להיחשף לחקירה נגדית על תצהירו, אם תוגש בקשה לבטול ההיתר. אם לא יעשה זאת, לא יסייע בית המשפט בידו בתחום שמעבר לתחום השיפוט."

במקרה דנן, התצהיר שהוגש הנו לאקוני ואינו מפורט דיו. הפניית המצהיר לכתב התביעה בסעיף 4 לתצהיר אינה מספקת, שכן על המצהיר לאמת את העובדות המבססות את עילת התביעה והידועות לו מידיעה אישית או ממקור מוסמך (ע"א 837/87 לעיל). משלא עשה כן המבקש, די בכך כדי לא להיעתר לבקשה.

למעלה מן הצורך, אציין שב"כ המבקש אף לא הסביר באופן מפורט כיצד ענייננו בא בגדר עילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות, מלבד הפנייה לאקונית בבקשה לחלופות השונות. אדגיש, כי ביהמ"ש ייעתר לבקשה היתר המצאה, רק אם שוכנע שהתמלאו הדרישות לעילת ההמצאה ועילת התובענה והוכחו ברמה הנדרשת (ראו לעניין זה, ספרו של א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 731).

לאור האמור לעיל, הבקשה כפי שהוגשה נמחקת בזאת.

כשתוגש בקשה ראויה אדון בה.

ניתנה היום, י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם