אין לאפשר ערעור בגלגול שלישי על החלטה ליתן לנתבע רשות להתגונן

השופטת מ' נאור:

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' גל, צ' זילברטל ו- י' ענבר) בו התקבל ערעור המשיבים על החלטת בית משפט השלום (כבוד הרשם א' פוני) ונקבע, שלא כפי שנקבע בבית משפט השלום, כי יש ליתן למשיבים רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המבקש נגד המשיבים בבית משפט השלום.

העובדות וההליכים

2.        המבקש הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המשיבים ממקרקעין שנטען כי הם בבעלות נעדרים ובניהולו (א 2902/04). המבקש טען בתביעתו כי המשיבים פלשו למקרקעין זה לא מכבר ונטעו בהם עצים צעירים כל זאת כאשר אין למשיבים כל זכות במקרקעין ופלישתם למקרקעין ונטיעת העצים נעשים בלא זכות שבדין. המשיבים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 3006/04). הם טענו בבקשה כי המקרקעין נשוא התובענה הם בבעלות עזבונו של אביהם וכי אביהם נהג במקרקעין מנהג בעלים מאז שנת 1936. כמו כן הם טענו כי הסדר הקרקעות שבוצע בשנת 1988 במקרקעין נשוא התובענה נעשה ללא ידיעתם וכי אין הם מכירים בו. בית משפט השלום דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן. הוא קבע כי המשיבים הם אך חלק מיורשי עזבון אביהם ולבקשה לא צורף כל מסמך המעיד על חלקם של המשיבים בעזבון. כמו כן קבע כי לאור הליכי ההסדר שנערכו בשנת 1988 אין מסיג גבול זכאי לטעון טענת התיישנות ואם מבקש הוא לתקוף את ההסדר עליו לעשות זאת בדרך הקבועה לכך. בסופו של דבר קבע בית משפט השלום כי למשיבים לא עומדת כל הגנה כנגד התביעה.

3.        המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 5655/04). בערעורם טענו המשיבים כי בית משפט השלום לא השכיל להבחין בין שאלת השימוש לשאלת הבעלות - שכלל אינה מצויה בגדר סמכותו. הם טענו כי בית משפט השלום לא הבחין גם כי טענתם היא ל"התיישנות דיונית" שאינה באה כ"חרב" בתביעה לביסוס בעלות אלא כ"מגן" מפני תביעה לסילוק יד. הם הוסיפו כי שאלת חלקם בעזבון אביהם אינה צריכה להיות מוכרעת בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן - שלב בו אין מקום לבדוק כיצד יעלה בידי מבקש הרשות להתגונן להוכיח את טענותיו. עוד טענו המשיבים בערעור כי בית משפט השלום לא ייחס כל משקל לכך שהטענה לפיה מדובר ב"פלישה טרייה" אינה נכונה וכי הם מחזיקים במקרקעין מאז 1936. המבקש (המשיב בשלב הערעור) טען כי אין לקבל את הערעור וכי אף אם נכונה טענת המשיבים לפיה הם מחזיקים במקרקעין מאז 1936 הרי שההסדר שבוצע בשנת 1988 מבטל כל זכות לרבות הזכות להחזיק במקרקעין. הוא הוסיף כי אין לקבל גם את טענת המשיבים לפיה לא ידעו על הליכי ההסדר שהרי במסגרת הליכים אלה נרשמה חלקה אחרת על שם אביהם. המבקש הדגיש, כי אין לקבל טענת "התיישנות" כטענת הגנה מפני תביעה לסילוק יד לאחר הליכי הסדר ובכל אופן היעדרותם של הנעדרים (בעלי החלקות) שוללת את האפשרות לטעון טענת חזקה נוגדת. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. וכך נקבע בפסק הדין:

"בערעור זה יש ממש ומן הראוי היה ליתן רשות להתגונן. המשיב תבע את המערער לסילוק יד בשל פלישה כהגדרתו מינואר 2004 או בסמוך. המערערים התגוננו בטענה שהם וקודמיהם מחזיקים בנכס משנת 1936. די למעשה היה בכך כדי להצדיק את הרשות להתגונן ואולם אנו סבורים שבכל מקרה משאדם מחזיק בנכס משנת 36 אין לפנותו על אתר על דרך של תביעה בסדר דין מקוצר מבלי לבחון את מכלול זכויותיו שיכול והצטברו עד לחוק המקרקעין וכל שכן מבלי לשקול ארכה לפינוי ואולי אפילו פיצויים.

חוק המקרקעין מתייחס למקרקעין מוסדרים ומשנה את ההתייחסות אליהם אלא שהוא איננו בא לגרוע מזכויות שהוקנו עובר לחקיקתו. משהמערערים טוענים שהם מחזיקים משנת 36 יש לבחון אם לא הצטברו אצלהם זכויות בטרם חקיקת חוק המקרקעין ומה המשמעות של זכויות אלו. האם נצברו להם גם זכויות מן היושר תוצרת הארץ וכיוצא באלה נושאים ועניינים עובדתיים הטעונים עיון וליבון לגופם של דברים ולא על דרך של סדר דין מקוצר.

בנסיבות האמורות הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל. למערערים ניתנת רשות להתגונן. תצהירם יהפוך לכתב הגנה.

המשיב ישא בהוצאות המערערים ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ"

           על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בקשת רשות הערעור

המבקש

4.        המבקש מבסס ככלל את בקשתו על שני ראשים שלטענתו שלובים זה בזה. הראש הראשון לטענתו "מהותי" והראש השני "דיוני".

5.        באשר לראש הראשון טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי ביטל למעשה את נפקותו של הליך הסדר המקרקעין אשר אמור "למחוק" כל זכות שקדמה להסדר. המבקש מפנה לסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר) ולסעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) כאשר לטענתו הסעיפים האמורים מבססים את המסקנה כי רישום בעקבות הליך הסדר מבטל כל זכות סותרת - לרבות בעלות, בעלות שביושר וזכות להחזיק במקרקעין ויש בהם כדי לבסס את עקרון סופיות ההסדר ועליונות הרישום, שעוברים כחוט השני בפסיקת בית המשפט העליון "מימים ימימה". המבקש טוען כי התעלמותו של בית המשפט המחוזי מאלו מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. המבקש מוסיף וטוען כי אף לו הייתה נכונה עובדתית טענת המשיבים, שטרם נדונה, לפיה אביהם החזיק במקרקעין מאז 1936 - כאשר לגישת המבקש לגופה אין היא נכונה - ואף לו הייתה נכונה משפטית הטענה בדבר צבירת זכויות עד לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין (1.1.1970) - הרי שההסדר שנערך בשנת 1988 ביטל "כל זכות" וכל שקדם להסדר "נמחק". המבקש מדגיש כי "מחיקה" זו חלה בין אם ההסדר נערך לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ובין אם ההסדר נערך לאחר כניסתו לתוקף, כמו במקרה שלפנינו (1988). בהקשר זה טוען המבקש ש"נראה כי" בית המשפט המחוזי "סבר" שהוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין לפיה "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה" גוברת על הוראת ה"מחיקה" של סעיף 81 לפקודת ההסדר ולא היא. לגישת המבקש, פרשנות לפיה סעיף 81 לפקודת ההסדר נסוג מפני סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין "מובילה לאבסורד" והיא אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה ועם ההיסטוריה החקיקתית. המבקש מוסיף כי לשאלת ידיעת המשיבים על ההסדר אין נפקות ובכל אופן אין לקבל את טענתם כי לא ידעו על ההסדר. על כן, כך מסכם המבקש את הראש הראשון לבקשתו, "פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבטא, בכל הכבוד, (גם) טעות ביישום הדין וההלכה על נסיבות המקרה" (סעיף 82 לבקשה).

6.        באשר לראש השני, "הדיוני", טוען המבקש כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא ריקון מתוכן של הליך "סדר דין מקוצר". המבקש טוען כי השימוש בביטוי "בכל מקרה" בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהקשר של מתן רשות להתגונן אינו נכון ויש לבחון כל מקרה לגופו. בענייננו טוען המבקש שאומנם לא נערך כל דיון ולא נקבע כל ממצא בשאלת ההחזקה מאז 1936 אך אפילו היה מוכרע העניין לטובת המשיבים הרי שאין די בהחזקה מאז שנת 1936 כדי להוות טענת הגנה מפני התביעה הקונקרטית. זאת, מאחר שהליכי ההסדר "מחקו" את הזכויות שהקנתה ההחזקה (ככל שהייתה נקבעת כאמור החזקה וככל שהיה בה כדי להקנות זכויות). לכן גורס המבקש אין בטענת ההחזקה מאז 1936 כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. המבקש מוסיף כי המשיבים ממילא אינם עומדים בתנאים שמקימים טענת הגנה של התיישנות מכוח החזקה נוגדת. כך למשל אין המשיבים יכולים לעמוד בתנאי של חזקה נוגדת עקב היעדרותם של הבעלים. המבקש מסכם כי קביעתו הכללית והשגויה של בית המשפט המחוזי מצדיקה את קבלת הבקשה נוכח "השלכותיה המסוכנות" וכי במקרה שלפנינו נוכח העמדה שטענת החזקה מאז 1936 - שטרם נדונה והמוכחשת כשלעצמה - אינה יכולה להוות הגנה מפני התביעה הרי שהגנת המשיבים היא הגנת בדים.

7.        בנוסף, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שם בפי המשיבים טענות שכלל לא נטענו על ידם ופסק נגד המבקש הוצאות "עונשיות" הגם שלא היה מקום לכך.

8.        המבקש טוען כי השאלות המתעוררות בבקשה הן שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית וכללית המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגישתו, "פרשנותו המשתמעת של בית המשפט המחוזי" ליחס שבין חוק המקרקעין לפקודת ההסדר מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ומשמדובר בפרשנותם של דברי חקיקה יש נטיה ליתן רשות ערעור. המבקש גם מוסיף כי שאלת היחס שבין חוק המקרקעין לפקודת ההסדר שהיא "אחת מאבני היסוד של בקשה זו" טרם נדונה בבית משפט זה וגם משום כך יש ליתן בענייננו רשות ערעור. עוד טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "מביא לידי עיוות-דין של ממש" ולכן "מן הצדק ומן היושר להעמיד דברים על מכונם". לבסוף טוען המבקש כי למעשה מדובר ב"הליך הערעורי הראשון בו נוקט המבקש" שהרי הערעור לבית המשפט המחוזי הוגש על ידי המשיבים ולכן מתן רשות ערעור תביא לידי מימוש זכותו של המבקש לערער "פעם אחת" על פסק הדין.

המשיבים

9.        המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי המערער הרחיב את היריעה מעל ומעבר לנחוץ ולראוי. לגישתם, טענות המבקש עוסקות מרביתן ככולן בסוגיות של בעלות אך אלו כלל אינן רלבנטיות למקרה שלפנינו שהרי טענת המשיבים בבקשת הרשות להתגונן היא מתחום ההתיישנות הדיונית לעניין החזקה. כך למשל הסתמכות המבקש על סעיף 125 לחוק המקרקעין העוסק בהוכחת זכויות במקרקעין ובפרט זכות הבעלות, אינה רלבנטית לטענתם לענייננו שהרי שאלה זו לא עמדה לדיון והיא ממילא אינה בגדרי סמכותו של בית משפט השלום. על כן גורסים המשיבים בצדק לא הלך בית המשפט המחוזי "בשביל המוטעה" המתרכז בשאלת הבעלות וכלל לא עסק ביחס שבין חוק המקרקעין לפקודת ההסדר וגם אם מדובר בשאלה נכבדה היא אינה נחוצה כלל להכרעה במחלוקת שלפנינו ואין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.