אימס נ' אימס

פסק דין

כללי

1.בפני תביעה בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו מחצית מסכומם של שני תקבולים שהעביר מחשבונו בבנק הפועלים לחשבון הבנק של הנתבעת ובן-זוגה לשעבר, מר אנטולי אימס (בן-דודו של התובע). שני התקבולים הם אלה:

א. סך של 20,000$ -- סכום זה נמשך בשיק בנקאי מיום 18.9.2003 לטובת מר אנטולי אימס, והופקד בחשבון המשותף שלו ושל הנתבעת בבנק הפועלים ביום 31.12.2003 (ר' בנספחי ג' לתצהיר התובע: צילום השיק; טופס עסקה כספית מיום 18.9.2003; טופס עסקה כספית ביום 31.12.2003).

ב. סך של 21,005.70$ הועבר בהעברה בנקאית ביום 2.1.2005 מחשבון התובע לחשבון הנתבעת ומר אנטולי אימס (ר' אישור בנק הפועלים מיום 16.11.2006 וכן תדפיס פעולות, בנספחי ג' לתצהיר התובע).

הנתבעת הודתה בקבלת סכומי הכסף הנ"ל (ס' 17 לתצהירה). הצדדים חלוקים בשאלת מהותם של שני התקבולים: לשיטת התובע, מדובר ב"הלוואה [ש]ניתנה ללא ריבית לתקופה לא מוגבלת, בתנאי שתוחזר עם דרישה ראשונה שלי" (ס' 8 לתצהירו). הנתבעת טענה כי מדובר בתנועה סיבובית של כספים שמקורם בבן-זוגה לשעבר, אנטולי אימס, אשר הופקדו בחשבון התובע לצרכי הלבנה והתחמקות ממס, והוחזרו משם לחשבון הבנק של בני הזוג: "אנטולי העביר את כספנו שהופקד בחשבון הבנק של התובע חזרה לחשבון הבנק שלנו. הכסף שהועבר הוא כסף שלנו ולא של התובע" (ס' 17 לתצהיר הנתבעת; ר' גם ס' 13-14 לתצהירה).

במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו, מר משה אימס, מר אנטולי אימס וכן מר בוריס ונוגרדסקי. מטעם הנתבעת הצהירה היא עצמה. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.

דיון

בין הצדדים לא נחתם הסכם כתוב המגדיר את מהותם של שני התקבולים שהתובע העביר לנתבעת (ולבן-זוגה לשעבר). יחד עם זאת, אין מחלוקת כי הסך של 41,000$ אמנם זרם מחשבון התובע לחשבון הנתבעת (ובן-זוגה לשעבר).

התובע העיד כי דובר בהלוואה משפחתית, שניתנה ללא הגבלת זמן וללא ריבית, ואשר תוחזר עם דרישה (ס' 7-8 לתצהירו). גרסתו נתמכת בעדותו של מר משה אימס. משה אימס, דודו של התובע ואביו של מר אנטולי אימס, היה מיופה כוחו של התובע בחשבונו בבנק הפועלים -- וזאת על רקע העובדה כי התובע אינו מתגורר בישראל (ס' 1 לתצהירו של מר משה אימס וכן עדותו בפ' ע' 32 ש' 16; ר' ס' 1-2 לתצהיר התובע; ור' מסמכי פתיחת חשבון הבנק – נספח א' לתצהיר התובע). משה אימס הצהיר כי פנה פעמיים אל התובע בבקשה לקבל הלוואה לבנו אנטולי לטובת רכישת דירה, "והתובע הסכים לתת את ההלוואה, ובהסכמת התובע פעלתי להעברת הכספים לבני בסך 41,000$ ארה"ב" (ס' 4 לתצהירו). בחקירתו סיפר כי בנו אנטולי "היה אצלנו והוא סיפר שהוא רוצה לקנות דירה וחסר לו כסף... ואין איפה לקחת... ואלכסנדר [התובע] הוא... בן של אחי... וקשרים שלנו עם אחי ועם הבן שלו מאוד טובים, ואני ואשתי כמו משפחה... ואנחנו יכולים לדבר עם אלכסנדר שהוא יתן לו הלוואה" (פ' ע' 28 ש' 26-27; ש' 34-35; ע' 29 ש' 34). הדוד היה זה שביצע את פעולות ההעברה מחשבון התובע: "אני העברתי מתי שהיה לי אישור מאלכסנדר, וגם צ'ק שהוצאתי את הצ'ק הבנקאי גם באישור של אלכסנדר וזה הכל" (פ' ע' 32 ש' 25-26).

התובע העיד כי מקור הכסף בחשבונו הוא בסכום שחסך ממכירת דירה ורכב במולדובה (פ' ע' 6 ש' 11-15; ע' 8 ש' 16-33). לדבריו: "אני פתחתי את החשבון הזה [בבנק הפועלים] עם כוונה עתידית לרכוש דירה בארץ" (פ' ע' 14 ש' 19). לאחר שעזב את מולדובה עבר להתגורר בגרמניה בדירה שכורה וצנועה (פ' ע' 14 ש' 1-14), ועד שנת 1998 התקיים מקצבת סעד (פ' ע' 12 ש' 4-5, ש' 9). ב"כ הנתבעת טענה כי מצב כלכלי ירוד זה אינו מתיישב עם טענת התובע לפיה החזיק עשרות אלפי דולרים בחשבון בנק בישראל (למשל, ס' 28 לסיכומיה). התובע השיב שהעלים משלטונות גרמניה את המידע בדבר רכושו, על מנת לזכות בסיוע ממשלתי (חקירתו בפ' ע' 11 ש' 12-32). כמובן, עצם העובדה שמסר בעבר מידע כוזב פוגעת במידת מהימנותו; יחד עם זאת, גרסתו בהליך דנא אינה מופרכת: סכומי ההלוואה דנא אינם סכומי עתק. הטענה כי התובע ביקש לחסוך כסף בישראל מתיישבת עם העובדה שיש לו משפחה בישראל. זאת ועוד: טענת התובע כי דאג להעביר כסף לחשבון בישראל, למרות תנאי מחייתו בגרמניה, נתמכת בעדותו של מר בוריס ונוגרדסקי: עד זה העיד שקיבל מהתובע סך של 11,540$ על מנת להעבירם מגרמניה למר משה אימס, לצורך הפקדה בחשבון בישראל (ס' 3 לתצהירו; עדותו בפ' ע' 24 ש' 34-36).

התובע טען כי יחסי המשפחה שבינו לבין מר אנטולי הם שהובילוהו לתת לבני הזוג את ההלוואה; בלשונו: "יש לי אח אחד ויחיד, ואם אני לא עוזר לאחי, מי יעזור?" (פ' ע' 15 ש' 4). התובע הבהיר שבמונח "אח" כוונתו לבן-דוד, וכי בשפה הרוסית קיים דמיון בשני התארים (פ' ע' 15 ש' 20-24). התובע הודה כי לא שוחח עם הנתבעת על ההלוואה מראש, אלא שה"סיכום" נעשה עם מר אימס משה (פ' ע' 22 ש' 1-11). לטענתו, "... הם היו משפחה אחת. וליליה אמרה תודה באופן אישי, ולא רק פעם אחת. והיא אמרה שאם לא היה הכסף הזה, הם לא יכלו לרכוש את הדירה" (פ' ע' 15 ש' 30-32).

הנתבעת הודתה שידעה על הכסף המגיע מחשבון הבנק של התובע, ואולם טענה שסברה כי מקור הכסף הוא בהכנסות "שחורות" של בן-זוגה אנטולי (ר' עדותה בפ' ע' 53 ש' 30-35). לדבריה: "החזרנו לנו מהחשבון של אלכסנדר [התובע] 41 אלף דולר... אנחנו החזרנו אותו משם" (פ' ע' 57 ש' 22-26); ראו גם בע' 53 ש' 27-28: "אני ידעתי שמהכסף שאנחנו הפקדנו, אנחנו קיבלנו את הכסף האלה בחזרה". הנתבעת הודתה כי הכסף - שלפי הנטען "הוחזר" - העבר לחשבון הבנק המשותף שלה ושל אנטולי, ושימש אותם לרכישת דירה (עדות הנתבעת, פ' ע' 57 ש' 27-32).

לדברי הנתבעת, הגרוש שלה (אנטולי) "היה עצמאי, ועד היום הוא עצמאי, הוא היה צריך להלבין חלק מהכסף... הוא לא היה מפקיד בחשבון שלנו, כי זה כסף שחור. הוא עובד לרוב עם אוכלוסיה רוסית והם משלמים בדרך כלל במזומן" (פ' ע' 49 ש' 11-16). לדבריה, "כל פעם שאנחנו היינו חוסכים כסף, הוא [אנטולי] היה אומר לי אנחנו נעביר את זה לשם [לחשבון התובע]. אני יודעת שהוספנו עוד כעבור זמן מה. אני לא יודעת להגיד לך תאריכים. אנחנו הכנסנו... ש. את ידעת שזה כסף שחור, נכון? ת. בוודאי. ש. היית שותפה להעלמת המס ת. כן" (פ' ע' 52 ש' 5-12).

התובע הכחיש את טענת הנתבעת לפיה אנטולי הפקיד בחשבונו כספים ("בחשבון שלי אין אגורה אחת של אנטולי. אין שום סנט ששייך לאנטולי" – פ' ע' 18 ש' 17; ראו גם ס' 7 לתצהיר תשובות לשאלון של התובע מיום 9.9.2007).

הנתבעת לא הציגה כל ראיה תומכת להוכחת טענתה לפיה מקור הכסף בחשבון הבנק של התובע היה בהכנסות "שחורות" של בן-זוגה. היה בכוחה לדרוש את תדפיסי חשבון הבנק של התובע, על מנת לבחון את מצב ההפקדות בחשבון זה, מידת האינטנסיביות שלהן, מועדי ההפקדות וסכומי הכסף שהופקדו, וכן להצביע על זהות המפקיד. אך הנתבעת נמנעה מעשות כן. הנתבעת נשאלה אם היא יכולה להגיש אסמכתא להפקדות המזומנים הנטענות, וענתה: "אני מניחה שכן, אבל צריך לחפש" (פ' ע' 51 ש' 3-5). הימנעות זו מהגשת ראיה רלבנטית, המצויה בהישג יד, נזקפת כנגדה (ר' למשל, ע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני פ"ד לה(1), 760; י' קדמי, על הראיות, מהדורת 1003 חלק שלישי, בע' 164).

זאת ועוד: הנתבעת הודתה כי מקור ידיעתה בדבר הפקדת הכספים הוא באנטולי: "ש. איך ידעת שהסכום של 41 אלף דולר מקורו בכסף של אנטולי? ת. כי אנחנו דיברנו על זה בבית שהנה אנחנו חסכנו את זה, אנחנו יכולים להפקיד את זה שם. ש. זה מה שאנטולי אמר לך? ת. כן..." (פ' ע' 53 ש' 30-34). אין צורך לאמר כי מדובר בעדות שמועה, אשר משקלה נמוך ביותר (אף אם היא קבילה).

הנתבעת טענה כי לכסף היו מקורות נוספים, כגון ש"היו כספים מבת מצווה של הבת הגדולה שלנו שהם היו בבנק... הוא אמר לי תוציאי את הכסף האלה, כי בחשבון של אלכסנדר שזה חשבון דולרי, אנחנו נקבל יותר ריבית מאשר אנחנו נקבל בבנק אצלנו. הוא הוסיף לזה עוד כסף שהיה בבנק וכנראה הפקיד. אני לא יודעת בדיוק, כי טכנית אני לא יכולה לעקוב אחרי זה. אני יודעת שעל זה מדובר בבית. היה מדובר בבית" (פ' ע' 49 ש' 22-26). אך גם טענה זו נותרה עמומה ועלומה, ללא כל אחיזה ראייתית. באחת התשובות טענה הנתבעת כי היא עצמה הפקידה את הכסף בחשבון התובע (פ' ע' 50 ש' 36 עד ע' 51 ש' 2); אך לא רק שלא הציגה אסמכתא להפקדה שביצעה כביכול (פ' ע' 51 ש' 3-5), אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם עדותה במקום אחר, לפיה היא מעולם לא ביצעה בעצמה את ההפקדות (פ' ע' 63 ש' 25-28).

הנתבעת לא ידעה להגיד מתי בוצעו ההפקדות הנטענות (למשל, עדותה בפ' ע' 55 ש' 6-7). באחת התשובות טענה כי ההפקדה בחשבון התובע בוצעה בבת-אחת (פ' ע' 55 ש' 12-16). טיעון זה אינו מתיישב עם טענתה כי ההפקדות בוצעו ע"י אנטולי מעת לעת: "זה היה כסף שהוא [אנטולי] היה מביא הביתה, סוגר בכספת שגישה רק לו היתה. כשהוא מגיע לאיזה סכום עגול, הולך מזמין את החלפן הביתה, קונה דולרים. את רוצה שאני אגיד לך כמה ומתי?... אני לא יכולה להגיד לך.... ש. הדרך שלו להעלים מס זה להפקיד את הכספים בחשבון של בן דוד שלו, זה נכון? ת. כנראה... חלק מהכספים בטח הלכו לקניות, לכל מיני שימושים. הוא הפקיד חלק, חלק לא הפקיד" (פ' ע' 56 ש' 14-30). במקום אחר אמרה שמדובר בסך הכל בשתי הפקדות שאנטולי ביצע בחשבון התובע: "זה היה 20 ועוד 20" (פ' ע' 63 ש' 15-24); לבסוף הודתה כי אין לה כל מידע על זהות המפקיד, סכומי ההפקדות ומועדיהן (פ' ע' 64 ש' 11-24), והיא ניזונה אך מפי דברים ששמעה מאנטולי:

"ת. אני חושבת שהוא [אנטולי] העביר את זה לאבא שלו, והאבא הפקיד. ש. אולי הוא לא הפקיד? ת. אולי. זה מה שאני יודעת תיאורטית מהשיחה עם בעלי לאותו רגע" (פ' ע' 65 ש' 16-18).