אילן נ' ראבוס עבדאל ואח'

פסק דין

1. תביעה בגין תאונת דרכים מיום 15.12.09 במחלף אייל מעל כביש 6. התובעת נהגה רכב פרטי (מיצובישי), והנתבע 1 (להלן: הנתבע) נהג טנדר שאליו רתום נגרר.

2.התובעת טוענת כי נסעה בנתיב השמאלי בכביש, והנתבע נסע בנתיב הימני. במרחק מה (כמה עשרות מטרים) לאחר הגשר שמעל כביש 6 "נבלע" הנתיב הימני אל תוך הנתיב השמאלי. התובעת טוענת כי הנתבע ניסה להשתלב בכוח אל תוך נתיבה, ותוך כך פגע בצד הימני של רכבה. בתצלום של רכב התובעת, ת/ 2, ניתן לראות מכה ממוקדת בדופן הימני-קדמי, מאחורי הגלגל, וכן פגיעה בכנף הימני-קדמי ובמראה.

3.מנגד טוען הנתבע כי התאונה אירעה לאחר שהוא כבר השתלב מהנתיב הימני אל הנתיב המאוחד ונסע בו. לטענתו, בשלב זה הגיעה התובעת במהירות מאחוריו, לא שמרה מרחק ופגעה בחלק השמאלי-אחורי של הנגרר. על פי הדיווח של הנתבע למבטחת שלו, הנזק שנגרם לנגרר הוא שבירת הפנס השמאלי-אחורי שלו וקמט בדופן שמאל.

4.התובעת העידה כי עובר לתאונה נסעו כלי הרכב פחות או יותר במקביל, כל אחד בנתיבו, אך חזית הטנדר של הנתבע הקדימה במעט את חזית רכבה. לדבריה, רכב הנתבע התקדם עוד קדימה, ואז נוכחה כי הוא הולך ומתקרב אליה וחודר אל תוך נתיבה, כיוון שהנתיב שלו "נגמר". התובעת העידה כי בשלב זה האטה את רכבה ונצמדה אל שטח ההפרדה שמשמאלה, אך הנתבע המשיך להתקדם, ואז פגע הנגרר שלו ברכבה: "לאחר שנצמדתי לשטח ההפרדה, התאונה היתה בצורת מעין חיכוך של הטנדר עם הנגרר ברכבי" (בעמ' 3 לפר'). התובעת העידה כי ההיצמדות של רכב הנתבע עם הנגרר אל רכבה היתה הדרגתית, וכי היא המשיכה בנסיעתה אך האטה וניסתה לסטות ככל הניתן שמאלה, בהתחשב בשטח ההפרדה שלשמאלה, שהוא מוגבה וקשיח.

משאישרה התובעת כי רכב הנתבע הקדים אותה, שאל אותה ב"כ הנתבעים מדוע, אם כך, היא לא האטה או עצרה, על מנת לאפשר לרכב הנתבע לסיים את ההשתלבות בנתיב המאוחד ולמנוע את התאונה. התובעת השיבה כי היא כן האטה ו"התגלגלה" קדימה רק על מנת שתוכל לסטות ככל הניתן שמאלה ולפנות לנתבע את הדרך. התובעת לא יכלה לשלול כי מה שהתנגש ברכבה היה החלק האחורי-שמאלי של הנגרר.

התובעת שללה את גירסת הנתבע, כי היא הגיעה במהירות מאחוריו, לאחר שהוא כבר השתלב בנתיב המאוחד, ומשנוכחה שמהירותה גבוהה מדי, היא ניסתה "לברוח" שמאלה כדי למנוע את ההתנגשות, וכתוצאה מכך מצוי מרכז הפגיעה בדופן הימני-קדמי של רכבה.

5.הנתבע העיד כי אורך הטנדר שנהג הוא כחמישה מטרים, ואורך הנגרר - כארבעה מטרים.

לדבריו, הוא הבחין ברכב התובעת "במקום שהנתיבים מתאחדים, והכביש נהיה צר, כשהסתכלתי בראי, ראיתי אותה כבר נוגעת בי" (בעמ' 5 לפר'). הנתבע העיד כי לפני כן הוא לא ראה את רכב התובעת. לדבריו, "התובעת הגיעה מאחור, סטתה שמאלה באלכסון ונפגעה באזור הכנף הימני-קדמי של רכבה עם הפינה השמאלית-אחורית של הנגרר" (בעמ' 6 לפר').

6.על פי תצלום הנזק ברכב התובעת (ת/ 2) עולה כי תיאורו של הנתבע את התאונה משקף נאמנה יותר את שאירע, מאשר תיאורה של התובעת. ברכב התובעת נראית מכה ממוקדת עוצמתית בדופן הימני-קדמי (עם נזקים נוספים בכנף ובמראה). נזק זה אינו מתיישב עם היצמדות הדרגתית של כלי הרכב, כגירסת התובעת. הוא מתיישב הרבה יותר עם הטייה חפוזה של רכב התובעת באלכסון שמאלה, אך מאוחר מדי, ומכאן ההתנגשות, הנקודתית במהותה, עם הפינה השמאלית-אחורית של הנגרר.

התמונה שמצטיירת היא כי התובעת נסעה בנתיב השמאלי, ש"בולע" את הנתיב הימני, אך לא התאימה את מהירותה לאפשרות שהטנדר עם הנגרר, שהקדים אותה במעט, ונתיבו "נגמר", ייכנס ממש לפני אפה אל הנתיב השמאלי שבו נסעה. כשנוכחה התובעת כי כך אירע, היא ניסתה לבלום ולברוח שמאלה, וכתוצאה מכך הוחלשה עוצמת ההתנגשות, אך היא לא נמנעה.

7.מסקנתי היא כי עיקר האשם בתאונה מוטל על שכם הנתבע: הוא נהג טנדר עם נגרר, שאורכם יחדיו כתשעה מטרים, והתנהלותם "כבדה" יותר מזו של הרכב הפרטי. הנתבע נסע בנתיב הימני, ש"נבלע" בשמאלי. זכות הקדימה במקום זה נתונה לתובעת, שנסעה מעט מאחוריו ובמקביל אליו, בנתיב השמאלי. הנתבע העיד כי הוא לא ראה כלל את רכב התובעת, אלא לאחר שנכנס כבר אל הנתיב המאוחד, ואז הבחין לראשונה ברכבה, כשהוא כבר מתנגש עם הנגרר. בכך חדל הנתבע למלא את חובתו ליתן לתובעת את זכות הקדימה שהגיעה לה, בנוסעה בנתיב השמאלי, ה"בולע". אין רבותא בטענה: אני הייתי שם קודם. השאלה היא: כמה קודם? דווקא מתוך תיאורו של הנתבע את התאונה עולה כי הוא נכנס מהנתיב ה"נבלע" אל הנתיב ה"בולע", מבלי לבדוק כנדרש קודם לכן, שאין רכב שמתקדם בנתיב ה"בולע", אשר מצוי קרוב אליו, ואשר מהירותו גדולה ממהירות הטנדר עם הנגרר, ומחובתו של הנתבע ליתן לו את זכות הקדימה. מעדותו של הנתבע התרשמתי שהוא לא נתן דעתו במידה הדרושה למתרחש בנתיב השמאלי, שאליו היה צריך להשתלב מנתיבו ה"נבלע". כתוצאה מכך הוא הפתיע את התובעת, סמוך מדי אל רכבה, כשהיא נוסעת בנתיב ה"בולע", ולא נתן לה את זכות הקדימה.

גם התובעת תרמה לתאונה: היא הבחינה בטנדר הגדול והארוך (עם הנגרר), שנסע בנתיב הימני, המקביל לנתיבה, ומעט לפניה. לפיכך היה עליה להאט את מהירותה, על מנת להיות ערוכה לאפשרות שנהג הטנדר לא יבחין בה בעוד מועד ולא יתן לה את זכות הקדימה, אלא ייכנס אל תוך הנתיב "הבולע" לפניה, כפי שאירע בפועל. כשעמדה התובעת על כך, היא היתה כבר קרובה מדי אל הטנדר והנגרר ונכנסה ל"תחום חוסר שליטה", היינו - לא הותירה לעצמה מרחק בלימה מספיק על מנת למנוע את התאונה. לו התאימה התובעת את אופן נהיגתה לצפייה של מצב דברים זה - וכך היה עליה לעשות, כשהטנדר נוסע מעט לפניה - ניתן היה למנוע את התאונה.

אני מעמידה את שיעור אחריותו של הנתבע על 75%, ושל התובעת - על 25%.

8.בתביעה נתבעו מלכתחילה הן נזקים ישירים והן נזקים עקיפים, אך ב"כ התובעת הסכימה כי משהפעילה התובעת את פוליסת הביטוח המקיף שלה, הנזקים שצריכים להיתבע הם רק הנזקים העקיפים (הסכמת ב"כ הצדדים, בעמ' 7 לפר').

ב"כ הנתבעים טען כי אם אמצא שיש אחריות הדדית של הנהגים, יש לדחות את התביעה, על פי פסק דין של ביהמ"ש העליון מלפני מספר ימים, שבו נפסק שאין ניתן לחלק פיצוי נזיקי לפי חלוקת אחריות, כשמדובר בשיעור אחריות של פחות מ- 50%. פסיקה כזאת אינה מוכרת לי. ב"כ הנתבעים הודיע שימציא את פסק הדין, אך לא מצאתי המצאה שלו. ב"כ התובעת הגישה תגובה שבה טענה כי לא הומצא פסק דין של ביהמ"ש העליון, כפי שטען ב"כ הנתבעים, אלא פסק דין של בימ"ש השלום בתל-אביב, משנת 2005. כאמור, לא מצאתי במערכת ה-נט המצאה של פסק דין כלשהו על ידי ב"כ הנתבעים.

9.על פי מסקנותי לעיל בדבר חלוקת האחריות בין הנהגים, יש לקבל את התביעה, לגבי הנזקים העקיפים, בשיעור של 75%.

הנזקים העקיפים מסתכמים בסך 2,951 ₪ (בשקלים שלמים; על פי מסמך-הפסדים של מבטחת התובעת, חב' הראל, שצורף לכתב התביעה).

אני מחייבת איפוא את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 2,213 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה: 15.12.09, ועד לתשלום בפועל.

בהסכמת ב"כ הנתבעים: אם תמציא לו ב"כ התובעת, תוך 45 יום, מסמך מחברת ביטוח שמאשר כי התובעת או התובעים חידשו את פוליסת הביטוח שלהם ונשאו בהפסד הנחת העדר תביעות, בגין התאונה דנן - ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעים גם 75% מסכום ההפסד של הנחת העדר תביעות כאמור.