אילוז נ' י.מ. אמסלם בע"מ

החלטה

בקשת המבקשת (הנתבעת) שבית המשפט יורה לנאמן להעביר את כספי הנאמנות שבידיו לידיה.

רקע

בין הצדדים נחתמו שני זיכרונות דברים למכירת חנות (להלן: "החנות"). בתובענה שבתיק שבכותרת, ביקש המשיב (התובע) שבית המשפט יבטל את ההתקשרות בין הצדדים.

בפס"ד מיום 30.3.14, דחיתי את הבקשה להצהיר כי העסקה בין הצדדים בטלה, אך קיבלתי את התביעה באופן חלקי, במובן זה שקבעתי שהעסקה בה התקשרו הצדדים היא כפי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים ביום 4.9.2009, למעט התמורה הנקובה בסעיף 5, אותה יש לתקן לסכום אשר נקבע בזיכרון הדברים הראשון מיום 26.5.09- 861,000 ₪ בתוספת מע"מ (בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום 4.9.2009 ועד לתשלום בפועל) (להלן: "פסק הדין").

בדיון אשר התקיים ביום 7.2.11 בפני כב' השופט הבכיר (כתארו אז) חיים חדש הוסכם כי הנתבעת תשכיר את החנות, כאשר דמי השכירות יופקדו בידיו הנאמנות של עו"ד אלי עמיאל (להלן: "הנאמן"), עד להכרעה בתיק.

לטענת הנתבעת, יש להורות על העברת הכספים לידיה בעיקר מהנימוקים הבאים: משמעות פסק הדין היא שהסטטוס קוו לגבי מצב הזכויות, לרבות הזכות להחזיק בחנות, לא משתנה, ולכן הנתבעת מחזיקה בחנות כדין, זכאית להחזיק בה והזכאית היחידה להשכירה ולקבל את דמי השכירות; על פי ההסכם התובע לא זכאי לקבל תמורה נוספת כל עוד התובע לא יקיים את התחייבויותיו על פי ההסכם;

התובע התנגד לבקשה, בעיקר מהנימוקים הבאים: בית המשפט קבע שסכום העסקה עומד על 861,000 ₪ במקום 418,000 ₪ (שני הסכומים בתוספת מע"מ), ובעניין זה קיבל בית המשפט את גירסתו של התובע על סיכום בעל פה לתשלום נוסף; בית המשפט לא קבע כי תשלום הסכום הנוסף מותנה בהסדרת הרישום; הנתבעת שילמה לתובע סכום של 160,000 ₪ בלבד, המהווים פחות מ- 19% מתמורת העסקה; הנאמן מחזיק בידיו סכום של 214,883 ₪; הנתבעת קיבלה את החזקה בנכס במרמה;

דיון והכרעה

בפסק הדין נקבע כי העסקה בין הצדדים היא כפי זיכרון הדברים מיום 4.9.2009 (להלן: "זיכרון הדברים"), תוך תיקון סכום התמורה מ- 418,000 ₪ ל- 861,000 ₪.

בסעיף 5 לזיכרון הדברים נקבע כי סכום של 160,000 ₪ בתוספת מע"מ ישולם במועד חתימת זיכרון הדברים (סכום אשר שולם) והיתרה, בסך 258,000 ₪ בתוספת מע"מ תשולם ביום רישום הערת אזהרה ובכפוף להשגת אישור על אי חוב ו/או פטור ממס שבח ע"י התובע וכן בכפוף להמצאת אישור עירייה לפי הנחיות עורך הדין (בסעיף 9 של זיכרון הדברים נקבע כי הצדדים מתחייבים להגיע למשרדו של עו"ד בני שימחי לחתימה על חוזה פורמאלי).

בפסק הדין נקבע כי התובע הוכיח שבנוסף לסכום התמורה החוזית, התחייבה הנתבעת לשלם סכום נוסף ב"שחור". נוכח זאת, נקבע בפסק הדין כי על הנתבעת לשלם סכום נוסף של 443,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: "הסכום הנוסף"), כפי הסכום שנקבע בזיכרון הדברים הראשון מיום 26/5/09.

בסעיף 4 לזיכרון הדברים סוכם בין הצדדים כי החזקה בחנות נמסרה לנתבעת ביום 4.9.09, לעומת זאת, התובע לא הוכיח את המועד לתשלום הסכום הנוסף (ויוער כי הסכום הנוסף נקבע בהתאם לזיכרון הדברים הראשון, מיום 26.5.09, על פיו, ככל הנראה, טרם התגבשו התנאים לביצוע התשלום).

אינני סבור שנכון שבית המשפט ידון ויכריע בשאלה מתי אמורה הנתבעת לשלם את הסכום הנוסף, לאחר שניתן פסק דין.

על כן, מאחר והנתבעת מחזיקה בחנות מכוח הוראות זיכרון הדברים, כדין, אני סבור שהדין עם הנתבעת ויש לשחרר את הכספים לידיה.

נוכח האמור, אני מורה לנאמן להעביר את הכספים המוחזקים בידיו, על פירותיהם, לידי הנתבעת, באמצעות בא-כוחה.

על מנת לאפשר לתובע לשקול את המשך צעדיו, אני מעכב את ביצוע החלטתי עד ליום 25.7.14.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תשע"ד, 24 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

עמית כהן, שופט