איי. אי. ג'י. ביטוח זהב בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

ב"כ התובעת: עו"ד פיקל

ב"כ הנתבעת: עו"ד רייכנשטיין

פסק דין

תאונת דרכים שארעה ב-8/4/08, בשעות הבוקר המוקדמות (שעה 6:30 לערך) בגשר הולץ שבנתיבי איילון. משאית המבוטחת בידי הנתבעת פגעה ברכב סובארו המבוטח ע"י התובעת מאחור. חילוקי הדעות נוגעים לנסיבות התאונה.

נהג הסובארו העיד שנסע בנתיב הימני ולפתע חש חבטה מאחור שבעקבותיה איבד שליטה על הרכב, פגע בקיר הביטחון מימין ולאחר מכן נהדף לקיר הביטחון משמאל. נהג המשאית העיד שנסע בנתיב הימני, כשהסובארו לפניו בנתיב השמאלי, ולפתע ראה את הסובארו סוטה שמאלה ופוגע בקיר הביטחון משמאל ואז עובר לנתיב הימני בו נסעה המשאית. לטענתו הוא ניסה לבלום ולהתחמק מפגיעה אך לא הצליח ופגע בסובארו מאחור. הנהג סבר שיתכן והסובארו איבד שליטה בשל תקר בגלגל.

שמעתי את עדויות שני הנהגים ובחנתי את חומר הראיות שבתיק, כולל העדויות שבמשטרה, ואני מעדיף את גרסת עד התובעת על פני גרסת עד הנתבעת. עדותו של נהג הסובארו היתה אמינה, היא עלתה בקנה אחד עם הודעתו למשטרה בזמן אמת ומספר פעמים אחרי כן, וגרסתו מתיישבת היטב עם מוקדי הנזק, שכן הנזק האחורי בסובארו הוא במוקד אחורי שמאלי, דבר שמחזק את האפשרות שהמשאית היתה בזווית בעת הפגיעה ומסביר את הדיפת הרכב ימינה תחילה ואח"כ אבדן שליטה לכיוון שמאל.

עדותו של נהג המשאית היתה סבירה הרבה פחות. ראשית, נהג המשאית העיד שנסע במהירות 80 קמ"ש כשהסובארו כ-4 מטרים לפניו. הואיל ורכב במהירות כזו עובר כ-22 מטרים בשנייה, לא סביר שהסובארו הספיק לסטות לנתיב השמאלי, לפגוע בקיר ההפרדה ואז לחזור לנתיב הימני לפני הפגיעה במשאית – וזאת גם אם המרחק בין הרכבים היה יותר מארבעה מטרים. שנית, מדוח המשטרה עולה שהמשאית עצרה כ-250 מטרים אחרי מקום התאונה, דבר המצביע על מהירות גבוהה ועל זמן תגובה איטי שאינו מתיישב עם טענת הנהג שהחל לבלום כשראה את הסובארו "משתולל" (כהגדרתו). אם הנהג היה מתחיל לבלום לפני הפגיעה סביר שהיה עוצר קרוב בהרבה למקום התאונה. אציין כי טענת הנהג ש"לא היה ברקס" נטענה לראשונה בדיון, ובכל מקרה לא ברור כיצד הצליח לעצור אם הבלמים לא עבדו. שלישית, מוקד הפגיעה המרכזי בסובארו הוא בחלק אחורי שמאלי. אם הסובארו היה פוגע תחילה בקיר השמאלי ואז חוזר לימין סביר יותר שהרכב היה נמצא באלכסון לתנועה ומוקדי הפגיעה היו במרכזו ולא מאחור.למיצער הייתה הפגיעה בחלק הימני אחורי של הרכב שהיה קרוב יותר למשאית. רביעית, גרסת נהג המשאית שהסובארו פנה תחילה שמאלה ואח"כ חזר ימינה אינה מתיישבת עם העובדה שבסיום התאונה היה הסובארו בנתיב השמאלי. חמישית, בעדותו במשטרה אמר נהג המשאית: "פתאום ראיתי רכב שנסע משמאלי בנתיב השני מאבד שליטה, הוא ברח שמאלה, פגע במעקב בטיחות וחזר ימינה לנתיב שלי, שמתי ברקס אבל בכל זאת נתתי לו מכה מאחורה הוא ברח שמאלה ואני המשכתי עוד כ-100 מטרים ושם עצרתי". בתיאור זה אין כל הסבר לפגיעה במוקד הימני בסובארו.

בשים לב לכל אלו, ואף שמדובר בשתי גרסאות סותרות, מצאתי שגרסתו של נהג הסובארו עדיפה על גרסתו של נהג המשאית, ושסביר יותר שהאחריות לתאונה מוטלת על נהג המשאית שפגע בסובארו מאחור תוך כדי נסיעה. לא מצאתי מקום לקבוע רשלנות תורמת לנהג הסובארו, וזאת הן בשל נסיבות התאונה שאינן מצדיקות קביעת רשלנות תורמת, והן משום שהנזקים שנגרמו בתאונה הראשונית (מוקד אחורי + ימני) עולים על מחצית שווי הרכב, וממילא נגרם לרכב אבדן כללי עוד טרם פגע בקיר השמאלי.

נוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 76,751 ₪, צמוד מיום הגשת התביעה, בתוספת האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 10%. אני פוסק לשני העדים שכר עדות בסך 350 ₪ לעד, שכרם ישולם בידי הנתבעת.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"א, 24 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.