פסק - דין
א.מ ב ו א
שני בעלי הדין הינם מהנדסים אזרחיים. התובע אייל נמרוד הכיר את נתבע 2 עוד בתקופת לימודיו בטכניון, עבד ועובד כמהנדס עצמאי יחידי ובעל משרד המצוי בביתו (להלן": ייקרא "התובע" ו/או "נמרוד"). הנתבעים 1 ו-2 (להלן: ייקראו לשם הנוחות "לויתן" ו/או "הנתבעים"), עובדים יחד במשרד "לויתן מהנדסים", נתבע 1 ז"ל, נפטר לאחר עדותו, היה הבעלים של משרד גדול ומפורסם בתחום ההנדסה, ונתבע 2 היה שכיר במשרד ובנו של נתבע 1 (להלן: ייקרא "איתי").
בשנת 2002 החלו התובע ולויתן לשתף פעולה במספר פרויקטים ביניהם תכנון גשרים. הצדדים חלוקים ביניהם בעניין פרשנות ההסכם ביניהם לעניין חלוקת ההכנסות, חלוקים ביניהם האם מעמדו של התובע היה כשותף או כספק עבודה חיצוני של לויתן. בתוך מחלוקות אלו, היו שזורות טענות של יוקרה, כישורים אישיים, מוניטין, ויכולות ייחודיות, ודומה היה במהלך פרשת הראיות הארוכה, כי הצדדים מקצינים עמדתם לעימות חריף, לא רק בגלל תשלום חוב כזה או אחר, אלא גם ובעיקר בהכרעה בשאלה מי היה זקוק למי, התובע למשרד לויתן על מנת "להתחכך" במהנדסים ידועי שם ומוכרים ולספוג מתהילתם, או שמא לויתן היו זקוקים לתובע בשל כישוריו יוצאי הדופן ותעוזתו בעבודה. סברתי בתחילת פרשת הראיות כמו גם היום, כי לו היו הצדדים מנהלים הליך גישור בענווה ובצניעות היו פותרים את הסכסוך הכספי מניה וביה, ויש להצטער שהצדדים בחרו בדרך של ייקוב הדין את ההר.
התובע הכתיר תביעתו במהותה כתביעה ל"מתן חשבונות", ותחם את סכום התביעה בסך של 950,000 ₪ לצורכי אגרה. תביעה למתן חשבונות מושתתת במקרה זה על הסכם שאחד מתנאיו הוא הפרשת עמלה. ככל שביהמ"ש יקבע כי מתקיימת חובה להמציא חשבונות, יורה ביהמ"ש על המצאת חשבונות שתיעשה על דרך הגשת תצהיר נתבע ופירוט החשבונות ייעשה במסגרת התצהיר. (ראה בספרו של עו"ד קשת -הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהדורה 15 כרך ב', עמ' 112).
במקרה זה, עוד בטרם ביהמ"ש קבע קביעה כלשהי באשר לחובת הנתבעים, הרי במסגרת גילוי המסמכים, הגשת תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים, המציאו הנתבעים כ-400 מסמכי ראיות באשר להכנסות והוצאות. כל הכנסה דווחה לרבות הכנסה לאחר הגשת התביעה והתצהירים. תצהירו של איתי מפורט לפרטי פרטים באשר לכל פרויקט איזו הכנסה התקבלה ואיזו הוצאה נעשתה. דומה כי אין מקום יותר לסעד זה.
ב"כ התובע מציין כי ביהמ"ש שקל בתחילת הדיונים למנות רו"ח שיבדוק את מערך החשבונות שבין הצדדים. בסופו של יום ובגמר הראיות, אני סבורה כי הליך זה מיותר.
מטבע הדברים, לאחר הגשת החשבונות על התובע לבדוק אותם אם באופן עצמאי ואם בסיוע של איש מקצוע מטעמו, ראה לעניין זה בעמ' 1112 בספרו של קשת הנ"ל, וכן ציטוט מע"א 87/94 לוין נ' לוין פד"י ח' 921, כדלקמן:
"התובע רשאי לדחות את חשבון הנתבע בכללותו, ופעמים יזכה בצו המחייב את הנתבע לערוך את כל חשבונותיו מחדש. דרך אחרת היא שהתובע יחלוק רק על פרטים מסוימים שנרשמו בחשבון לחובתו או שיבקש להוסיף פרטים החסרים בחשבון לזכותו".
ב"כ התובע כתב בסיכומי תשובתו בסעיף 11, כי אין לדעת אם לויתן גילו את כל הנתונים אשר בידיהם, תפקידו של התובע להצביע על מה חסר. לא הובאה כל ראיה ו/או לא נשמעה כל טענה במהלך הראיות כי לויתן מסתירים נתון כלשהו שיכול לשנות את תוצאת החישוב. לטענת ב"כ התובע, הוא איננו מסוגל לחקור בחקירה ולגלות מסמכים חסרים. מה שלא ניתן בחקירה נגדית גם לא ניתן ע"י צו להמצאת מסמכים, שהרי אלה הומצאו כולם ללא צורך בצו בימ"ש. לו סבר התובע כי נתקבלו תקבולים נוספים מהמזמינים, היה מקום לזמנם לעדות, אף לא אחד מהנתבעים נחקר ועומת עם נתון זה, וחקירת ב"כ התובע אף היתה מצומצמת לעניין שעות העבודה של עובדי לויתן על הפרויקטים. הנתונים מצויים בתוכנת מחשב שהומצאה, גם צו למתן חשבונות לא ישיג מעבר לכך. פתוחה הדרך היתה לזמן לעדות את אותם עובדים ולהתעמת עימם לו סבר התובע כי הנתונים לא נכונים.
יש להדגיש, כי המחלוקת שבין הצדדים נובעת בעיקר מפרשנות ההסכם ביניהם ובשאלה הנוקבת, האם יש לנכות את ההוצאות מההכנסה הכוללת או מחלקו של התובע בלבד. לא נשמעו טענות באשר לאמיתות היקף ההוצאות.
לפיכך, לא מצאתי מקום להיעתר לסעד של צו למתן חשבונות, אלה סופקו במהלך הראיות באופן מקיף ביותר, מסודר ואמין. התובע לא חלק על החשבונות ולא טען מאומה נגד אמיתותם. המחלוקות הנוקבות שדורשות הכרעה הן לא בשאלת היקף ההכנסות וההוצאות, אלא בדרך חישוב עמלת התובע, ובשאלה - האם התובע היה ספק עבודה עבור הנתבעים או שימש כשותף לכל דבר ועניין בפרויקטים בהם עבדו הצדדים יחד.
להלן אבחן מחלוקות הצדדים.
ההסכם שבין הצדדים:
בין הצדדים אין הסכם חתום. לגרסת התובע, בכתב התביעה (סעיפים 4-5 לכתב תביעה המתוקן), איתי הציע לו לשתף פעולה בתכנון גשרים כשהם יתחלקו בשכר בחלקים שווים (50% לכל אחד) לאחר ניכוי ההוצאות. נמרוד ברוב הגינותו, הציע כי החלוקה תהא 45% לנמרוד ו-55% ללויתן לאור העובדה כי העבודה הוזמנה מלויתן ולא ממנו.
לטענת נמרוד, בכל השנים משנת 2002 ועד 2006 קיבל סכומי כסף רנדומאליים מלויתן, ללא קשר לסיכום שיקבלם Back to Back"" עם המזמין, אלה היו תשלומים "על חשבון", ובסה"כ קיבל 429,800 ₪ + מע"מ. ב- 2006 ביקש התובע ליזום פגישה עם לויתן ואז נתברר לו לראשונה כי החישוב נעשה עפ"י "נוסחה" אחרת, וההוצאות מנוכות אך ורק מחלקו. בחודש דצמבר 2006, התקיימה פגישה נוספת, ולטענת התובע, הנתבעים סירבו לסגת מפרשנותם, והודיעו לו כי ההסכם ביניהם מבוטל. לטענת התובע, עפ"י הנתונים שסופקו ע"י הנתבעים ועפ"י נוסחת החישוב לגרסתו, נותרה יתרת חוב לטובתו בסך 929,027 ₪ (סע' 16 לכתב התביעה המתוקן). כמו כן, התובע נמרוד גם תבע פיצוי קיום בגין ביטול ההסכם שלא כדין.
גרסת הנתבעים שונה, לגרסתם, פגישה אקראית עם התובע בשנת 2002 "הולידה" שיתוף פעולה. התובע שהכיר את איתי מתקופת לימודיו, סיפר לו כי מספר ההזמנות במשרדו פחת. איתי סיפר לתובע, כי במשרדו "לויתן מהנדסים" עומס עבודה, ולפיכך מוציאים עבודות שרטוט ועריכת תוכניות להנדסאים ומהנדסים עצמאיים, ואיתי עצמו מכין את האנאליזות המורכבות ואת התכנון הקונספטואלי. התובע הסכים לקבל "עבודות חוץ" מלויתן.
לטענת לויתן, בתחילה עבד נמרוד עפ"י חישוב של שעות עבודה, בהמשך נקבעה תמורה קבועה מראש, ולאחר מכן סוכם כי נמרוד יהא זכאי ל-45% משכר הטרחה המתקבל בפועל, "נתח" זה גדול במיוחד מאחר וסוכם כי נמרוד לבדו יהא אחראי לכל העבודה למעט תמיכה, תכנון קונספטואלי, אנאליזות וחלק מהפיקוח העליון, ולמשרד לויתן לא תהיינה הוצאות נוספות בגין מהנדסים, שרטטים, יועצים וכד'. ללויתן תיוותר יתרה של 55%, שחלק מזה כמובן היא בגין אחזקת המשרד, תוכנות, ביטוחים מקצועיים, מחשוב וכד'.
אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כי בתחילת דצמבר 2005 ולאחר כשלוש שנים של עבודה משותפת, פנה נמרוד לאיתי וביקש הסכמים בכתב המשקפים את הסכמת הצדדים, וזאת על פי בקשת רואה החשבון שלו. איתי שלח הסכמים שכותרתם "טופס הזמנה לספקים" לשלושה פרויקטים שונים, טופס לכל פרויקט, ובתנאים הכלליים הוסיף איתי בכתב ידו ע"ג כ"א מהטפסים את הנוסח הבא:
"שכ"ט הספק יהיה 45% משכ"ט לויתן בניכוי הוצאות לויתן על עלות ש"ע של עובדיו שהועסקו בפרויקט לפי רישום ש"ע שלהם ובניכוי יועצים או ספקים אחרים עמם התקשרה לויתן לצורך ביצוע העבודה בפרויקט זה".