אייל ברכה ואח' נ' מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

• לפנינו ערעור המדינה על קולת עונשם של שני המשיבים וערעור משיב 1 על חומרתו. עסקינן בפרשה חמורה, שלגבי משיב 1 כללה עבירות נשק וסמים ולגבי משיב 2 עבירות נשק. המשיב 1 הודה בשלב מאוחר מאוד של המשפט בסחר בנשק (חמש עבירות), וכן הוסיף תיק סמים בו הורשע בעבירת קשירת קשר לפשע ועסקה אחרת בסם. הוסכם כי המדינה תעתור לגביו ל-14 שנות מאסר, מאסר מותנה וקנס של 200,000 ₪ או 3 שנות מאסר תמורתו, וכן יחולט סך 170,000 ₪ במזומן. המשיב 2 הורשע בהכרעת דין מפורטת בעבירת סחר בנשק.

• המדובר בתיק הנשק בפרשה חמורה שעניינה סחר בלבנות חבלה בעלות פוטנציאל קשה לפגיעה ברבים. בתיק הסמים המדובר בסחר בקוקאין. למשיב 1 הרשעות קודמות בסחר בסמים, אלימות ונשק, תוך ריצוי עונשי מאסר ממושכים. גם למשיב 2 עבירות קודמות, בתחום הרכוש.

• בית המשפט קמא קבע מתחם עונש בעבירות נשק בין 6 ל-10 שנות מאסר למשיב 1 ובין 70-48 חודשים למשיב 2. בעבירות הסם נקבע למשיב 1 מתחם של 6-3 שנות מאסר, ובסופו של יום נגזרו על משיב 1 בעבירות הנשק 8 שנים, בעבירות הסמים 40 חודש תוך חפיפה שהביאה את העונש הכולל ל-10 שנים, וכן מאסרים על תנאי, קנס של 200,000 ₪ או 3 שנות מאסר תמורתן וחילוט 170,000 ₪ משהוכרז משיב 1 כסוחר סמים.

           לגבי משיב 2 נגזר עונש של 50 חודשי מאסר וכן מאסר על תנאי וקנס 20,000 ₪.

• המדינה מערערת על קולת העונשים, במבט רחב של הצורך באכיפה נמרצת בעבירות בהן עסקינן; זאת אף כי מדובר, גם לשיטתה, בעונש לא קל. היא סבורה כי הפער בין עשר שנות מאסר לארבע עשרה שביקשה למשיב 1 הוא מהותי, וכי מתחמי הענישה אינם מייצגים דיים את החומרה המיוחדת של הצורך בהרתעת יחיד ורבים, וכן נתקפת החפיפה שנקבעה.

• המשיב 1 מטעמו טוען בערעורו כי היה מקום לאחד את העונש בעבירות הנשק והסמים לגביו כחלק מתכנית עבריינית אחת, וכן נטען כי הפסיקה אינה תומכת בעונש חמור יותר.

• לא בקלות החלטנו שלא להיעתר לערעור המדינה. גישתה הכללית של המדינה, של הצורך בהחמרה בעבירות שפלות אלה של נשק וסמים, במסכות עבריינות קשות שהשולח ידו בהן מסכן את הציבור מתוך מוסר ירוד ונבזות – מקובלת עלינו. ואולם, גם בהתחשב בהסדר שנקבע, וגם אם בית המשפט קמא אולי הקל במידת מה בענישה, לא ראינו חריגה עד כדי התערבות ערעורית, מקום שבסופו של יום לפנינו 10 שנות מאסר ו-50 חודשי מאסר למשיבים בהתאמה. נוכח האמור ממילא גם לא ראינו להיעתר לערעור משיב 1 (משיב 2 לא עירער).

• אל ייראה פסק דין זה כהקלת ראש בעבירות בהן עסקינן, והחמרה ענישתית בהן בעתיד מעבר לנעשה כאן לא תהא שלא במקומה; אך הסברנו כאמור את נימוקינו במקרה הספציפי ובגדר זה איננו נעתרים לערעורים.