איילון חברה לבטוח בע"מ נ' קוברינצ'וק ואח'

פסק דין בתביעה שכנגד ובהודעת צד ג'

בהמשך לפסק הדין שניתן על ידי היום בתביעה העיקרית, ועל רקע הממצאים שלי שם, התביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעים, נדחית בזה. הוצאות התביעה שכנגד נכללות בהוצאות ושכר טרחה שנפסקו לתובעת בתביעה הראשית.

כעת, יש להכריע, אפוא, בהודעת צד ג'. הנתבעים עותרים לחייב את צד ג' 1 (להלן: "שומרה") בכל סכום שבו יחוייבו לשלם לתובעת וזאת בשל הכיסוי הביטוחי שהיה לנתבעים אצלה. הנתבעים עותרים גם לחיוב צד ג' 2, סוכן הביטוח (להלן: "לוי") וזאת מכוח התחייבותו לרכוש עבורם כיסוי ביטוחי מסוג צד ג' עבור רכבם.

ההודעה כנגד לוי

אין מחלוקת כי לוי הבטיח לנתבעים לרכוש עבורם כיסוי ביטוחי מסוג צד ג' עבור רכבם. הדבר עולה במפורש מתצהיר עדותו (סעיפים 5 ו-7) ומשני מכתבים שהוציא לוי לשומרה ביום 27.3.07 ולאחר מכן ביום 17.5.07 (נספחים א' וב' לכתב הגנתו). הוכח לפני ממכתביו הנ"ל של לוי וכן ממכתבו מיום 9.3.08 לשומרה (נספח לתצהיר העד שמר מטעם שומרה), כי הסיבה לכך שלא יצאה פוליסת ביטוח מאת שומרה או מכל חברת ביטוח אחרת, נובעת מהתנהלותו של לוי עצמו, אשר שכח לטפל בכך. לוי תלה זאת במלמחה שפרצה, אולם אין בכך כדי להפחית מאחריותו כלפי הנתבעים ומכל מקום, אין מחלוקת כי גם לאחר תם המלחמה לא טיפל לוי בנושא.

טענתו של לוי בדבר האפשרות ששלח לשומרה בקשה להוצאת פוליסה עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית (עמ' 21, ש' 26). טענה זו מהווה עדות כבושה, אם לא הרחבת חזית וממילא גם לגופה, משקלה אפסי וזאת על רקע העובדה שלא רק שלא הובאה כל ראיה לפקס הנטען, אלא שלוי עצמו לא היה נחוש בעדותו לגבי עצם משלוח הפקס והגדיר זאת רק כאפשרות וכלשונו: "יכול להיות שזה עבר אליהם בפקס". רק לאחר מכן ובתשובה לשאלת בית המשפט טען "שלחתי" (עמ' 23, ש' 27). כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע לא העלה קודם לכן את הטענה הזו, נתן תשובה סתומה וכדבריו "בתם לב לא כתבתי את זה" (עמ' 23, ש' 30).

טענתו של לוי בדבר דחיית התביעה כנגדו לנוכח קיומו של כיסוי ביטוחי אצל שומרה עקב יחסי השליחות שבינו ולבינה דינה להידחות, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין בעת הדיון בהודעת צד ג' כנגד שומרה.

לעניין טענת לוי שלפיה שומרה הכירה בכיסוי הביטוחי בדיעבד (טענה שבה אחזו גם הנתבעים), גם זו דינה להידחות. הוכח לפני כי פוליסת הביטוח שהוקמה בדיעבד וביום 9.3.08 הוקמה עקב התביעה המשפטית שהוגשה כנגד שומרה וכחלק מנהליה הפנימים שלפיהם בכל מקרה כזה מקימים פוליסה בדיעבד. הפוליסה לא הוקמה, אפוא, עקב הכרתה של שומרה בקיומו של הכיסוי הביטוחי. שוכנעתי בכך על רקע עדותו של עו"ד שמר, אשר בזמנים הרלוונטיים שימש כמנהל מחלקת התביעות של שומרה. לתמיכה בעדותו זו, צורף לתצהירו מסמך מתאריך 28.2.08, הסמוך למועד הפקת הפוליסה (9.3.08) שכותרתו "בקשה לפתיחת פוליסה מסוג הקמה. שם המבוטח: אין כיסוי ביטוחי". במסמך זה נרשמו פרטי התובעת, חברת איילון וכן ליד המילים "הסיבה להעדר פוליסה בתוקף" נרשם בכתב יד "אי חידוש". ליד המילים "הסיבה לבקשה להקמת פוליסה מסוג הקמה" נרשם "תביעה משפטית וחשיפה להחלטה שיפוטית". מסמך זה, שהנו כאמור מזמן האמיתי ולא נערך בדיעבד, מוכיח, אפוא, למעלה מכל ספק, כי הפוליסה הוצאה לא בשל ההכרה בכיסוי אלא להפך, עקב התביעה המשפטית שהוגשה בשל אי הכרת שומרה בסיכוי.

על רקע עדותו הנ"ל של העד שמר, שהייתה אמינה עליי ואשר לא נסתרה בחקירה הנגדית וכן על רקע המסמך הנ"ל, שתומך בגרסתו, גם שוכנעתי שגביית הפרמיה בגין הפוליסה, שבאה לאחר הפקת הפוליסה, נעשתה אכן בטעות וכי אין לראות בכך ראיה כלשהי להסכמת שומרה לכיסוי הביטוחי. גביית הפרמייה בגין הפוליסה מכרטיס האשראי של הנתבעים, שפרטיו היו שמורים אצל שומרה משנה קודמת, אינה במחלוקת, אולם על רקע העובדה שהפוליסה הוקמה פיקטיבית עקב התביעה המשפטית, ברור הדבר כי גביית הפרמיה נעשתה בטעות ולא עקב הכרת שומרה בכיסוי. לא הובאה כל ראיה אחרת לבד מהסתמכות הנתבעים על הפוליסה האמורה, בדבר הכרת שומרה בכיסוי הביטוחי. גם אין מחלוקת כי שומרה פעלה לאחר מכן כדי להשיב את הפרמיה לנתבעים, אולם אלה סירבו לפדות את ההמחאה שנשלחה אליהם.

בנסיבות אלה, משהפר לוי את התחייבותו כלפי הנתבעים ומשעקב הפרה זו נותרו הם ללא כיסוי ביטוחי, יש לחייב את לוי במלוא הסכומים שחויב הנתבע 1 לשלם לתובעת.

ההודעה כנגד שומרה

משדחיתי את הטענה שגם הנתבעים אחזו בה, בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי על רקע הפוליסה שהוקמה ביום 9.3.08, יש להכריע בשאלה האם לא היה קיים כיסוי ביטוחי מלכתחילה, בשל ההסכמה הנטענת שבין הנתבעים ולבין לוי, בדבר חידוש פוליסת צד ג' אצל שומרה ובשל יחסי השליחות הקיימים לפי הטענה בין לוי ולבין שומרה.

שומרה טונעת כי בהעדר פוליסה ובהעדר כל ראיה ממשית לכך שהייתה כוונה לחדש את הפוליסה אצלה דווקא, לא קיימים יחסי שליחות בינה ולבין לוי. לפיכך, יש לדחות את ההודעה כנגדה. הנתבעים מנגד טוענים כי הוסכם עם לוי לחדש את ביטוח צד ג' אצל שומרה.

לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, ולאחר ששקלתי ושבתי ושקלתי את הנושא, בסופו של דבר שוכנעתי כי לא עלה בידי הנתבעים לשכנעני כי הוסכם על חידוש אצל שומרה דווקא. באותה מידת הסתברות נראית לי לפי חומר הראיות האפשרות כי לא סוכם על חידוש אצל שומרה דווקא.

הנתבעים הביאו לעדות את הנתבע 1 בלבד, אולם מעדותו הסתבר כי לא הוא זה שסיכם את חידוש הפוליסה לצד ג' מול לוי, אלא כי הייתה זו אשתו (ראה עמ' 13, ש' 10 ועמ' 14, ש' 1 – 21 ובפרט שורה 5 ו-21). לא ניתן כל הסבר ממשי על ידי הנתבעים מדוע הם לא הביאו את הנתבעת 2 לעדות, שעה שהם ידעו היטב כי היא זו אשר סיכמה את הדברים מול לוי ושלא בנוכחות הנתבע 1. הבאתה של הנתבעת 2 לעדות הייתה מחוייבת במיוחד על רקע העדר כל ראיה ממשית אחרת (לבד מעדותו של לוי עצמו), בדבר הסיכום על חידוש הפוליסה אצל שומרה דווקא. עדותה של הנתבעת 2 הייתה נדרשת, אפוא, כדי לתמוך בגרסת לוי בנדון. מדובר בנושא רגיש ביותר, שכן מדובר בעדות בדיעבד על כוונה לחדש פוליסה אצל חברת ביטוח פלונית, אשר לא קיבלה בזמנו כל הודעה או בקשה מאת הסוכן על הצורך בהקמת פוליסה למבוטח.

לא ניתן, אפוא, להסתמך על עדותו של הנתבע 1 בנושא הסיכום על חידוש אצל שומרה, שכן המשקל שיש לייחס לעדותו בנסיבות העניין הנו מועט ביותר. מאותה סיבה, הוא הדין לגבי המשקל שיש לייחס לעדותו שלפיה כאשר היה לוי מעביר את הנתבעים לחברת ביטוח אחרת, היה אומר זאת וכי הפעם לא אמר.

נותרנו אפוא עם עדותו של לוי בלבד. עדות זו לבדה, לא די בה כדי לעמוד בחובת הראיה ובנטל השכנוע. לדידי, האפשרות שסוכם על חידוש מבלי לציין באותו השלב את חברת הביטוח היא לא פחותה מהאפשרות שלה טוענים לוי והנתבעים, בדבר סיכום על שומרה.

לוי לא הציג הצעת ביטוח כלשהי על שם שומרה וגם לא תרשומת או מסמך אחר שניתן לדלות ממנו כוונה לבצע את פולסית צד ג' אצל שומרה דווקא. לא ניתן כל הסבר ממשי על ידי לוי מדוע הוא לא גבה במקום ומכרטיס האשראי של הנתבעת 2, פרמיה עבור פוליסת צד ג', למרות שנפגש עמה במשרדו וגבה ממנה תשלום עבור ביטוח החובה באותו מעמד. לא לוי ולא הנתבעים העידו לגבי סכום הפרמיה שעליה הוסכם עבור החידוש של פוליסת צד ג' אצל שומרה.

זאת ועוד: כאשר הנתבע 1 נשאל האם הוא בוטח קודם לכן בחברות ביטוח אחרות, ענה כך: "לא – אני יודע שהייתי מבוטח אצל הסוכן שלי. מה שלדעתו הוא החליט שהוא עובר לשומרה, על דעתו – זה לא ענייני כלל. אני עובדק איתו ומכיר אותו" (עמ' 13, ש' 25 – 26). הרישא של תשובה זו, לא רק שאינה אמת לגופה, באשר הנתבעים בוטחו קודם לכן על ידי חברות אחרות, כפי שהנתבע 1 נאלץ לאשר מיד לאחר תשובתו זו (עמ' 23, ש' 28), אלא שתשובה זו סותרת במידה מסוימת את גרסת לוי והנתבעים, שלפיה סיכמו על חידוש אצל שומרה דווקא. אם זהות חברת הביטוח לא עניינה את הנתבעים, סבירה בהחלט האפשרות כי הנושא של איזה חברת ביטוח תבטח את לוי בביטוח צד ג', לא עלה כלל בשיחה שבין לוי לנתבעת 2. גם מסיבה זו מורגשת אפוא חסרונה של עדותה של הנתבעת 2. כמו כן, חוסר האכפתיות של הנתבעים לגבי זהות חברת הביטוח והעובדה שהם הועברו מחברה אחת לשניה בעבר, מחזקת את הסברה כי חידוש הביטוח אצל שומרה לשנה נוספת, לא היה בבחינת עובדה מוגמרת או מובנת מאליה באותו השלב.

מסמכי החידוש שנשלחו לפי טענת לוי מאת שומרה אל משרדו, לא הוצגו כראיה. הטענה שלפיה עבר זמן רב וכי לוי אינו עוד בעסק כהגדרתו וכי הוא עובד כשכיר, אינה מסבירה מדוע לוי שעבד כסוכן עצמאי, לא שמר מסמכים ותיקי לקוחות או לפחות מדוע לא ניסה לחפש את החומר הנ"ל, כאשר הוא עצמו לא ביטל לחלוטין את האפשרות למצוא את החומר ורק ציין כי קיים קושי בכך (עמ' 22, ש' 22). ממילא גם אם הייתי מקבל כי נשלחו מסמכי חידוש כאמור, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי, שכן משלוח מסמכי חידוש על ידי חברת הביטוח, לא רק שלא מחייבת את המבוטח (נוכח האיסור על חידוש אוטומטי), אלא שגם לא יכולה במקרה הנוכחי להעיד על כוונה של הנתבעים ולוי לחדש את הביטוח אצל שומרה וזאת מסיבות שכבר פירטתי לעיל, אודות ההתנהלות של הנתבעים במעבר מחברה אחת לשניה וחוסר העניין שלהם בזהות חברת הביטוח. דווקא הנוהג של חברות הביטוח לשלוח חידוש לסוכן כפי שהעיד לוי עצמו, מעיד אף הוא כי אין בכך כל ראיה לגבי מה יחליט או מה הוחלט בסופו של דבר על ידי המבוטח וסוכנו.