איזקוב נ' נמרוד ואח'

פסק דין

התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 2.11.2007. על פי הנטען בכתב התביעה התאונה אירעה ברחוב אבן גבירול 10 בתל-אביב שהינו על פי הנטען מעבר ציבורי לכניסת השירות של מועדון צוותא. התובע שהיה בזמן אירוע התאונה טכנאי קול ברשות השידור הגיע שם והתבקש לפרוש כבלים מניידת השידור ותוך כדי משיכת כבל פנה בסיבוב חציה פניה לאחרו הספיק לבצע צעד אחד ואז רגלו פגעה בבסיס בטון שעליו מותקן צינור לצורך הצבת שמשיה מעד ונפל וראשו נפגע מצינור שבלט מבסיס אחר המצוי שם.

נתבעת מס' 4 הינה המסעדה אשר נטען כי בבעלותה בסיסי הבטון. נתבעת מס' 5 מבטחתה בביטוח צד שלישי. נתבעת מס' 2 הינה הרשות המקומית אשר בטחה על פי הנטען הוצבו בסיס הבטון. נתבעת מס' 3 הינה מבטחת נתבעת מס' 2. נתבע מס' 1 הינו הבעלים ומנהלה של נתבעת מס' 4.

ביום 6.4.2009 שמעתי את עדות התובע במהלך ישיבת קדם משפט.

הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], תשמ"ד – 1984 תוך מתן נימוקים בתמציתיות.

התובע עשה עלי רושם אמין בעדותו. אני מקבל את גרסתו באשר לאופן אירוע התאונה. הוכח בפני כי בסיס הבטון שייכים לנתבעת מס' 4 והוצבו שם על ידה (ראה תקליטור חקירה המתד שיחה עם נתבע מס' 1 שם הוא מודה כי בסיס הבטון שייכים לנתבעת מס' 4).

לעניות דעתי המדובר בבסיס בטון מסוכן שכן השארת הצינור העולה ממנו חשוף עשוי לגרום לפציעות חמורות כפי שאירע לתובע. לכן מדובר במפגע חמור שנשאר בשטח על ידי נתבעת מס' 4 ומסכן את העוברים ושבים שם.

הנתבעת מס' 2 אינה חולקת כי מדובר בשטח ציבורי אך אני רואה את עיקר האחריות על נתבעת מס' 4 אשר הניחה את המפגע במקום (אין המדובר במפגע מובנה אלא במפגע נייד). כמובן שחובת נתבעת מס' 2 לבצע פיקוח באופן כללי ולמנוע מבעלי עסקים ליצור מפגעים. חלוקת האחריות תהיה 10% על נתבעות 2-3 90% על נתבעות 4-5.

באשר לאשם תורם יש להטיל על התובע אשם תורם. התובע לא טרח לבדוק את השטח בטרם החל למתוח ולמשוך את הכבלים. עליו היה ללמוד את זירת העבודה בה היה אמור לעבוד. יחד עם זאת אין להפריז בהטלת האשמה עליו שכן מודבר במפגע נמוך ואין לצפות מאדם שיצעד כאש עיניו מושפלות ארצה. אשמו התורם של התובע הוא בשיעור 20%.

התובע בן 50 שנה. לתובע נגרם קרע בסנטרו, הובהל ממקום האירוע באמבולנס לבית חולים איכילוב שם נתפר הפצע ואובחן כסובל משבר בלסת.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעת התובע כפגיעה בעבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין צלקת שנותרה בסנטרו אם כי התובע לא צירף חוות דעת רפואית לכתב התביעה. התובע צירף תמונות עדכניות אודות הצלקת שנותרה. ניתן לראות בתמונות צלקת אם כי היא מכוסה בזקן שגידל התובע. צלקת זו אינה מפריעה לעבודתו של התובע אשר אישר בפני כי חזר לאותה עבודה בתום האי כושר.

נזקיו של התובע הם כדלקמן:

כאב וסבל: בגין השבר בלסת והחתך ממנו סבל התובע הנני פוסק סך של 28,000 ₪.

הפסד שכר מלא בעבר: התובע נעדר מעבודתו למשך 14 יום. בתקופה זו שולם שכר מלא על ידי מעבידו. התובע לא הוכיח כי הימים אותם נעדרו פגעו בצבירת ימי מחלה. כמו כן, התובע לא צירף לסיכומיו תלושי שכר או אישור כלשהו המעיד כי תשלום השכר היה על חשבון ימי מחלה. התובע טוען בסיכומי כי קיבל שכר מלא ואילו דמי הפגיעה שולמו ישירות למעבידו בהיותו מפעל מאושר. לכן לדעתי לא מגיע לתובע בגין הפסד שכר מלא בעבר.

הוצאות ועזרה בעבר: בשל ההוצאות נסיעה לקבלת טיפול רפואי ועזרת אשתו הנטענת בסיכומים פוסק סך של 3,500 ₪ על דרך האומדנא.

הוצאות לעתיד: התובע טוען כי נפגע בשיניו והגיש תוכנית טיפולים על סך של 2,096 ₪. הנתבעים טוענים מאידך כי לא הוכחה פגיעה בשיניים. התובע נפגע בצורה קשה בסנטרו ואובחן כסובל משבר, לכן אף טבעי הוא כי תחילה יתמקד בחבלה העיקרית ויזניח תלונות על חבלות משניות כגון שבר בשן. לכן אני מקבל את טענת התובע כי נחבל בשנו. בשים לב לכך אני פוסק בגין הוצאות לעתיד סך של 2500 ₪.

הפסד שכר לעתיד: פניו של אדם הינם כרטיס הביקור שלו ולכן יש יסוד לטענה כי צלקת בפנים יש לה פן תפקודי בשל הדרישה כי עובד יהיה בעל חזות אסטתית ומעביד יעדיף עובד שאין לו צלקת בפנים. יחד עם זאת התובע חזר לאותה עובדה והצלקת הנטענת מכוסה ברובה על ידי זקן. התובע כבן 5 0שנה והוא כבר קבוע בעבודתו. בשים לב לשיקולים לכאן ולכאן הנני פוסק סך של 8,000 ₪ על דרך האומדנא לעתיד.

סה"כ נזקי התובע: 42,000 ₪. לאחר ניכוי רשלנות תורמת מגיע סך של 33,600 ₪.

באשר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי הנטל להוכחתם מוטל על הנתבעים. הנתבעים לא טרחו לצרף אישור כלשהו על גובה התגמולים ששולמו לתובע. אולם כפי שקבעתי לעיל בהיות מעביד התובע מפעל מאושר דמי הפגיעה שולמו ישירות למעביד. משלא פסקתי בגין הפסד שכר לעבר אין מקום להפחתת דמי הפגיעה. באשר למענק נכות זה בוודאי שלא שולם שכן היום לפי חוק המוסד לביטוח לאומי מענק משתלם החל מנכות ששיעורה 9% בעוד שלתובע נקבעה נכות בשיעור 5%.

סף דבר אני פוסק לתובע סך של 33,600 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ והחזר אגרה ראשונה בסך של 600 ₪. חלוקת הסכום בין הנתבעים לבין עצמם הוא כפי שקבעתי לעיל.