איזנברג צבי ואח' נ' שוטן ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעים 6 ו- 7 (להלן: "המבקשים") לביטולו של פסק דין שניתן נגדם בהעדר הגנה.

על פי הנטען בבקשה, כתב התביעה לא הומצא למבקשים מעולם, וממילא יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. לחלופין, טוענים המבקשים כי יש לבטל את פסק הדין מכח שיקול דעתו של בית המשפט.

מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2006 ותוקנה בשנת 2007. לא ברור אילו נסיונות נעשו על ידי התובע כדי לאתר את המבקשים ולבצע להם מסירה כדין של כתב התביעה. מכל מקום, ביום 3.12.2008 בוצעה כביכול מסירה של התביעה בבית השנטי, ברח' שלוש 17 בתל אביב, לאדם שנחזה להיות בנו של המבקש 1, מיכאל בן יוסף. על יסוד מסירה נטענת זו, ביקש התובע ליטול פסק דין נגד המבקשים בהעדר הגנה, וביום 8.2.2009 נעתר בית המשפט לבקשה. בעקבות כך הוגשה הבקשה שבפניי.

אין ספק שהמבקשים ידעו על הגשת התביעה נגדם מזה זמן רב. המבקש 1, מיכאל בן יוסף, הודה כי עוד בחודש מרץ 2008 ראה את התביעה ואף שכר את שירותיו של בא כוחו הנוכחי, עו"ד שלומי תורג'מן, על מנת שייצגו בתביעה, והחל לשלם לו שכר טרחה (ע' 3 לפרוטוקול). יתר על כן, עו"ד תורג'מן אף הגיש בשמם של המבקשים ביום 21.1.2009 תצהיר גילוי מסמכים, מה שמלמד כי שרותיו נשכרו עוד קודם לכן. ברור שגם המבקש 2, אחיו של המבקש 1, ידע על התביעה לפני זמן רב.

מנגד, לא עלה בידי התובע להוכיח כי ביצע אי פעם מסירה כדין של כתב התביעה למבקשים. למעשה, גם המסירה מיום 3.12.2008 לאו שמיה מסירה, שכן כתב התביעה נמסר לאדם המתגורר בבית השנטי, מקום עבודתו של מיכאל בן יוסף, אלא שאין זו מסירה כדין שכן לא מדובר בבן משפחה של המבקשים (גם אם הציג את עצמו ככזה בפני השליח), וגם לא מדובר בכתובת המגורים שלהם.

חרף העובדה שלא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה למבקשים, חל במקרה דנן כלל הידיעה, קרי, המבקשים מנועים מלטעון כי לא היתה מסירה של כתב התביעה, משום שידעו היטב על התביעה נגדם ואף שכרו את שרותיו של עו"ד כדי שייצגם. לענין זה נפסק ברע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן , בעמ' 444 (2004) - פורסם בנבו, כי:

" החובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי-בי-דין לבעלי-הדין נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם, וכי מירוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל-דין על יסוד אותו כתב-בי-דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע. כלל דיוני זה נועד להגן על זכויותיו הדיוניות של בעל-הדין, והוא נשמר בהקפדה, עם זאת אם חרף היעדר המצאה כדין כאמור הגיע כתב-בי-הדין בפועל לידי בעל-הדין, וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על-פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום-לב, חובה על בעל-הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על-פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב-בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב-בי-הדין בידיו וידיעת תוכנו הוא לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי-המצאה פורמאלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ועם תכליתו וכן עם התפיסה המושרשת שלפיה חובת תום-הלב, החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן, חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי-הדין כי מירוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחל רק מנקודת הזמן שבה הובא כתב-בי-הדין הרלונטי לעניין לידיעתם; היא תואמת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח ואינה סותרת אותה. ... העדפת כלל "הידיעה" על פני כלל "ההמצאה" בנסיבות אלה עולה אפוא בקנה אחד עם רוחן ותכליתן של תקנות סדר הדין האזרחי; היא מקדמת את מלוא התכליות הראויות – עמידה על קיומם של הליכים משפטיים בתוך פרקי הזמן הקבועים בתקנות; מתן הזדמנות מלאה לבעל-הדין שקיבל לידיו בפועל את כתב-בי-הדין, גם אם לא בדרך המצאה כדין, לפעול על-פיו במסגרת המועדים המוגדרים בתקנות; מתן אפשרות לבעל-הדין שכנגד להתגונן כראוי בטרם תחלוף תקופה ארוכה שבעטייה יתקשה בהבאת ראיותיו; קידום עניינה של מערכת השיפוט להכריע באופן סופי במחלוקות תוך זמן סביר ולהימנע מהותרתן בלתי פתורות לאורך זמן."

יחד עם זאת, השתקתם של המבקשים מלכפור בהמצאת כתב התביעה, אינה סותמת את הגולל על בקשתם, שכן יש עדיין מקום לבדוק האם ראוי לבטל את פסק הדין מכח שיקול הדעת הנתון לבית המשפט. לענין זה יש לשקול שני שיקולים: הראשון, מהי הסיבה שבגינה המבקשים לא הגישו את הגנתם, והשני, מהם סיכויי ההצלחה שלהם לגופו של ענין. הדגש מוסב על השיקול השני. במקרה דנן, ברי כי המבקשים לא טרחו להגיש כתב הגנה משום שלא בוצעה להם מסירה כדין של התביעה, אלא שזו היתה התחכמות מצידם. מכל מקום, באשר לסיכויי ההגנה, עיון בכתב ההגנה מגלה שיש למבקשים טענות הגנה רבות, המחייבות דיון והכרעה לגופו של ענין, ולא ניתן לקבוע כבר עתה, בטרם שמיעת הראיות, כי הגנתם משוללת כל בסיס. בין השאר, נטען כי התובע הוא שהפר את ההסכם שמכוחו הוגשה התביעה ואף גרם נזקים כבדים לחברה נשוא התביעה. עוד נטען כי התובע הציג מצגים כוזבים עובר לכריתת ההסכם וכן מועלות טענות רבות נוספות. על כן, חרף התנהלותם הדיונית של המבקשים, יש לברר את הסכסוך לגופו של ענין.

אשר על כן, יש לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט, בכפוף לכך שהמבקשים ישלמו לתובע את הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בתוך 60 יום. אם לא ישולמו ההוצאות, פסק הדין נגד המבקשים יעמוד על כנו.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתן היום, י' טבת תש"ע, 27 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א