אוהנונה ואח' נ' ברנס

פסק דין

נשוא תביעה זו הינו מיקומה של גדר המפרידה בין חלקותיהם של הצדדים, ודרישת התובעים להסיר את הגדר הקיימת ולהקימה במיקום הנכון.

רקע

1.התובעים הינם המחזיקים במקרקעין הידועים כגוש 8232 חלקה 336/1 (להלן: "חלקת התובעים") בנתניה. לטענת התובעים הינם בעלי הזכות בחלקה זו. עיון בנסח הרישום מעלה כי על החלקה הנ"ל רשומה הערת אזהרה לזכות התובעת 1 (להלן: "התובעת").

2.הנתבע הינו המחזיק ובעל זכות חכירה רשומה בחלקה הסמוכה לחלקת התובעים, והידועה כגוש 8232 חלקה 335/4 (להלן: "חלקת הנתבע").

3.בין שתי החלקות מפרידה גדר (מדובר כנראה בגדר שהיא חומה, אך להלן תיקרא היא "הגדר").

4.לפי טענת התובעים, הגדר ממוקמת בתוך שטחם ויוצרת מצב של פלישה והסגת גבול של הנתבע, שכן עקב מיקומה של הגדר, עושה הנתבע שימוש בשטח של 24.1 מ"ר, אשר הזכויות בו שייכות לתובעים.

התובעים תמכו טענתם זו בחוו"ד מודד מוסמך, מר מדחת תלאוי (להלן: "המודד"), אשר קבע בחוות דעתו כי הקצה המזרחי של הגדר נמצא 1.74 מ' בתוך חלקת התובעים, והקצה המערבי שלה נמצא 0.50 מ' בתוך החלקה. כן קבע המודד כי שטח הפלישה הוא 24.1 מ"ר וכי שטח זה נמצא בשימוש הנתבע (חוות הדעת של המודד תיקרא להלן: "חוו"ד המודד").

כתב התביעה

5.בכתב התביעה אשר הוגש תחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, והועבר לבית משפט זה עקב העדר סמכות מקומית, ביקשו התובעים ליתן צו עשה המחייב את הנתבע להרוס את הגדר ולהקימה מחדש על קו הגבול הנכון, והכל על חשבונו. לחלופין, התבקש מינוי שמאי שיקבע את השווי הכספי של שטח הפלישה, ולחייב את הנתבעת לשלם שווי זה.

כן נתבקש בכתב התביעה לחייב את הנתבע לשלם פיצוי כספי לתובעים בגין אובדן הנאה משטח הגזילה משך שנים, וכן בגין נזקים, עוגמת נפש, טרחה, בזבוז זמן, והעדר אפשרות להקים חניה בשל גזילת השטח.

התובעים לא נקבו בסכום תביעתם הכספית, ואף לא שילמו אגרה בגינה, ולמעשה ויתרו הם עליה, ותחת זאת הגישו בקשה להתיר להם לפצל סעדים (ר' סעיף 1 לתשובה לתגובה לבקשה לפיצול סעדים בה מציינים התובעים כי..."מוסכם על הצדדים כי ללא תשלום אגרה אין לפנינו סעד כספי"). הבקשה לפיצול סעדים תידון במסגרת פסק דין זה, ואולם יובהר כי אכן הסעד הכספי אינו עומד עוד על הפרק בתביעה זו עקב אי נקיבתו בסכום ועקב אי תשלום האגרה בגינו.

הכרעה בטענה המרכזית של התובעים בדבר מיקום הגדר והפלישה לחלקתם

6.הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את טענת התובעים באשר למיקומה של הגדר, אך בשלבים מאוחרים יותר חזר בו למעשה מהכחשה זו. הוא ויתר על הגשת חוות דעת נגדית של מודד מטעמו, וכן ויתר על חקירת המודד מטעם התובעים, דבר העולה כדי הודאה בתוכן חוות הדעת ובמסקנותיה.

ב"כ הנתבע ציין בעמ' 16: "אכן לא התכוונתי לחקור כלל את המודד על חוות דעתו. המיקום של הגדר אינו הנקודה המהותית מבחינתנו בתיק זה".

בנוסף, אישר ב"כ הנתבע מפורשות כי:

"אנו לא חולקים על כך כי המיקום שבו ממוקמת הגדר היום איננו המיקום הנכון וכי קו הגבול הינו כפי שנקבע בחוות הדעת של מר תלאווי. טענותינו הינן אחרות לגמרי וכבר פירטנו אותן" (עמ' 19 ש' 2-3).

7.הודאה זו של הנתבע – אין ברורה ממנה, והיא מצטרפת לנסיבות הקודמות של אי הגשת חוו"ד נגדית וויתור על חקירת המודד מטעם התובעים, כך שאין לייחס עוד חשיבות לטענת הנתבע בחקירתו, כי הגדר אכן לא ממוקמת במיקומה הנכון ופולשת לחלקת התובעים, אלא שמדובר בפלישה קטנה יותר מזו נשוא חוו"ד המודד, שכן סטיית הגדר מקו הגבול היא בין 0 ל-75 ס"מ מקו הגבול ולא כפי שנקבע על ידי המודד. הנתבע הסתמך על מסמכים שונים של העירייה בדבריו אלה, אך עדותו המבוססת על המסמכים הנ"ל, איננה יכולה להוות תחליף לחוו"ד מומחה, אשר ביצע מדידה בפועל של המצב בשטח והשווה אותו לקו הגבול החוקי בין החלקות, ולפיכך אין לקבל גרסה זו של הנתבע, הן מהטעם הנזכר לעיל, והן מהטעם שקיימת הודאה בנכונות חוו"ד המודד.

8.לפיכך, בשאלה המהותית נשוא תיק זה, והיא האם ממוקמת הגדר על קו הגבול שבין החלקות, התשובה היא שלילית בהחלט. כן יש לקבוע כי מיקומו של קו גבול הוא כפי שנקבע בחוו"ד המודד, ושם אמורה לעמוד הגדר. במיקומה הנוכחי של הגדר, נגזלים למעשה 24.1 מ"ר מחלקת התובעים, כאשר שטח זה מוחזק על ידי הנתבע.

טענות ההגנה של הנתבע