אדהאן נ' בר-אשר ואח'

החלטה

בפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ מרדכי בורשטיין אשר קבע את שכר טירחת כונס הנכסים בתיק זה לפי תקנה 3 לתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים) התשס"ב – 2002 (להלן: "התקנות"), והעמיד את שכר הטרחה על סך של 10,000 ₪. המבקשת טוענת כי בכך טעה כב' הרשם שכן היה עליו להעמיד את שכר טרחתה ולקבוע אותו לפי הוראות תקנה 4 או 5 לתקנות הנ"ל ולקבוע שכ"ט בהתאם לסכום המכירה ולפי הדירוג הקבוע בתקנות אלה. המשיבים טוענים כי רשם ההוצל"פ פעל לפי סמכותו ונימק היטב את החלטתו שהסתמכה בין היתר על כך שהמשיבים הם אשר הביאו את רוכשי הדירה שנמכרה תוך 90 יום מכונס הנכסים (לאחר שהם ניסו תחילה למכור אותה מכירה עצמית לאותם רוכשים שרכשו בסופו של דבר מכונס הנכסים), צדק איפוא רשם ההוצל"פ, לגרסת המשיבים, בכך שפסק את שכר הטרחה לפי תקנה 3 לתקנות ולא לפי תקנה 4 או 5.

החלטתי לתת רשות ערעור לדון בבקשה כבערעור עצמי ולדחות את הערעור ואלה נימוקי:

העובדות:

תיק ההוצל"פ נשוא ערעור זה נפתח ביום 17.3.09 בגין פיגור בהחזרי ההלוואה נשוא המשכנתה בסכום של כ- 27,000 ₪, האזהרה נמסרה למשיבים ביום 22.4.09 ו- 27.8.09 (למשיבה 2 ולמשיב 1 בהתאמה).

ביום 8.11.09 מונתה המבקשת ככונסת נכסים לנכס נשוא המשכנתה (להלן "הנכס" או "הדירה").

ביום 2.12.09 חתמו המשיבים על הסכם למכירת הנכס לבועז ורחל גבאי.

המכירה נעשתה ללא יידוע מראש של כונסת הנכסים או רשם ההוצל"פ ומבלי לציין שמונתה כונסת נכסים.

עקב אי מתן הודעה על הכינוס ואי מתן הודעה עליו לעו"ד שרמן, שייצגה את שני הצדדים בהסכם המכירה (המשיב 1 וגבאי), נוהל מו"מ שבו הייתה מעורבת גם המבקשת – ככונסת נכסים. התברר בין היתר שגבאי מכרו את דירתם הקודמת והמשיבים היו צפויים גם לתביעה על הפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪.

בסופו של דבר, ביום 3.1.10 נחתם הסכם בין כונסת הנכסים לבין גבאי למכירת הדירה וכן נחתם הסכם בין המשיבים לגבאי המבטל את ההסכם מיום 2.12.09 וקובע בין היתר כי כונסת הנכסים תקבל שכר לפי תקנה 5 לתקנות.

ההסכם שנחתם בין כונסת הנכסים לגבאי תואם את המחיר שהוסכם בין המשיבים לגבאי אך חלוקת התשלומים ומה יבוצע בתמורה שתתקבל בכל תשלום שונתה כך שקודם יקבל הנושה המובטח את חלקו.

ביום 7.1.10 ביקשה המבקשת את אישור רשם ההוצל"פ לעסקה. לאחר שהתבקשה על ידי רשם ההוצל"פ חו"ד שמאי , הומצאה חו"ד שלא כונסת הנכסים הזמינה אלא נלקחה שמאות של הקונים (גבאי). ב"כ המשיבים טענו טענות לעניין הריבית על הפיגורים וביקשו ששכר טרחת עו"ד שרמן יופחת משכ"ט הכונסת הבקשה הועברה לתגובת הכונסת ולאחר תגובתה קבע רשם ההוצל"פ דיון שקוים ביום 18.2.10. בתווך הגישו הקונים (גבאי) בקשה להקדמת הדיון כאשר הם מעלים טענות מטענות שונות נגד המשיבים.

בדיון עלתה שאלת שכ"ט המבקשת, כאשר ב"כ המשיבים מסכימים לאישור המכר ומבקשים ששכר הטרחה יקבע לפי תקנה 3 לתקנות ואילו המבקשת ביקשה לקבוע את שכרה לפי תקנה 4 או 5.

ביום הדיון, לאחר שהצדדים עזבו, ניתנה החלטת כב' הרשם אשר קבע כי יש לקבוע את שכר הטירחה לפי תקנה 3 ובהתאם לכך קבע את השכר על סך של 10,000 ₪ + מע"מ.

טענות המבקשת:

המבקשת טוענת כי טעה כב' הרשם כאשר קבע שכ"ט לפני אישור המכר וכאשר התעלם מהסכמת המשיבים ששכר טרחתה יקבע לפי תקנה 5. עוד טוענת המבקשת כי תקנה 3 עוסקת אמנם בפירעון על ידי החייבים תוך 90 יום ממינוי הכונס אך תנאי נוסף הוא שהפרעון יבוא מכספי החייב ולא ממכירת הנכס. על כך יכולה ללמד, לטענתה, גם כותרת התקנה אשר מדברת על "שכר כונס נכסים טרם נמכרה הדירה"

עוד טוענת המבקשת כי המשיבים לא פרעו את כל החוב והסילוק שנעשה היה חלקי ומותנה בכך שההסכם יאושר לכן עד אישור ההסכם לא ניתן לאמר שהמשיבים פרעו את החוב שבפיגור והתוספת ולפיכך לא ניתן לקבוע שהמשיבים פרעו את הפיגורים בתוך 90 יום ממינוי הכונס.

טענות המשיבים:

המשיבים טענו כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטת לעניין שכר הטרחה, במיוחד כאשר כל הדיון בערכאה הראשונה נסב על שאלת שכר הטרחה. המשיבים מסיבים את תשומת הלב לכך שהתיק נפתח בגין פיגורים של כ-27,000 ₪ ושכר הטרחה המבוקש הוא מעל 80,000 ₪. המשיבים טוענים עוד כי נכון היה לקבוע את שכר הטרחה לפי תקנה 3 בהתאם לנימוקי הרשם. לדבריהם, קביעה לפי תקנה זו מביאה לשכ"ט של כ- 4,000 ₪ ואילו הרשם קבע 10,000 ₪ מתוך התחשבות בטענות המבקשת על העבודה שהשקיעה.

המשיבים טוענים עוד כי לא היה מקום לביטול ההסכם שחתמו המשיבים מיום 2.12.09 עם גבאי וחתימת הסכם חדש. היה ניתן, מתוך הסכומים שיתקבלו מגבאי, לכסות את מלוא סכום המשכנתה (המחיר שנקבע עבור הדירה היה למעלה מפי 2 מסכום כל המשכנתה). עוד טוענים המשיבים כי על פי הוראות סעיף 81 ב1 (ב)(4) הם זכאים לפרוע את הפיגורים והתוספות (כמשמעותן באותו סעיף) תוך 90 יום מיום מינוי כונס הנכסים כאשר אין דרישה שהכיסוי יבוא דווקא מכספים של החייבים מהונם העצמי, ניתן לכסות את הנ"ל גם ממכירת הדירה כפי שניסו המבקשים לעשות.