אגט נ' אכר אלימלך

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי כספי עקב תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 05.08.12 שבה היו מעורבים רכב התובע ורכב הנתבעת.

התובע עותר לסכומים הבאים:

1. נזק לרכבו 2,808 ₪

2. שכ"ט שמאי 766 ₪.

3. אגרה 50 ₪.

4. הוצאות משפט 300 ₪.

סכ"ה 3,924 ₪.

על פי טענת התובע, הוא נכנס לכיכר באזור תעשיה החדש בכביש 57 כאשר לפתע רכב הנתבעת סטתה מנתיב נסיעתה ללא איתות ולא נתנה זכות קדימה לרכב התובע. בכדי למנוע התנגשות, התובע סטה ימינה, עלה על המדרכה וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכבו. הרכב נבדק ב-07.08.12 ועל פי חוות הדעת אכן נגרם נזק שדרש עבודות פחחות וצבע.

בבית המשפט מסר התובע "אני יצאתי כי המונית עצרה לפניי והיא יצאה מצד ימין שלי ודפקה את האוטו שלי...... אחרי התאונה לא החלפנו פרטים. היא פתחה חלון והיא צעקה עליי "מה אתה משחק בכביש? אני ממהרת הביתה". רשמתי מספר רכב ואח"כ פניתי למשטרה". (עמוד 1 לפרוטוקול שורות 12-14). התובע הוסיף שרשם את מספר הרכב משום שהנתבעת סירבה לעצור ולתת פרטים.

גרסת הנתבעת לתביעה זאת נמצאת בכתב ההגנה כמפורטת. תחילה, הנתבעת טוענת שהיא לא הייתה כלל בכביש 57 ב-05.08.12 בשעה 12:30 וזאת מכיוון שהיא הייתה במקום עבודתה ולכן אין בינה לבין האירוע כל קשר. טענה זו מבוססת על כך שבדיווח למשטרת ישראל שאליה פנה התובע לברר פרטי נהגת הרכב, רשום ששעת האירוע היא 12:30. אולם, התברר במהלך הדיון ששעת האירוע הייתה ב14:06 וזה נובע מהרישום בפלאפון הסלולארי של התובע וצמוד לאותו רישום תמונה ברורה של רכב הנתבעת. הנתבעת אכן מאשרת שמקום האירוע זה בדרכה הביתה מעבדותה אך עדיין לא הייתה מוכנה להודות שהיא הייתה מעורבת באתאונה עם התובע וכך היא מסרה לבהמ"ש "יכול להיות שמישהו נכנס בו ויכול להיות שהיה לו נוח לצלם את הרכב שלי. אני לא יודעת". (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 7-8). בהמשך מסרה "אני לא מזהה את הבנאדם הזה בכלל, לא זכורה לי הסיטואציה הזאת בכלל. לא היה שום דיווח מצדי לחברת הביטוח שלי". (שם שורות 9-10 לפרוטוקול).

בנקודה זו אני מקבל את עמדת התובע שהנתבעת הייתה במקום האירוע עם רכבה והייתה התנגשות ביניהם. משום שהנתבעת לא הייתה מוכנה להודות בכך, אין לבחון את גרסתה. גם במהלך הדיון היא סירבה להתייחס לפרטי האירוע.

כתב ההגנה מעלה מספר נקודות נוספות:

הנתבעת מלינה על כך שאין תמיכה לגרסת התובע ולכן היא מסתמכת על סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש תשל"א 1971). לטענת הנתבעת, אין טעמים מיוחדים לקבל את גרסת התובע ואין מקום להסתפק בעדותו היחידה. בנקודה זו, דעת בהמ"ש אינה כדעת הנתבעת. העובדה שיש בידי התובע תמונה של רכב הנתבעת בשעה ובמועד האירוע באה לתמוך בטענותיו. כמו כן, יש לקחת בחשבון שהאוטו נבדק מחרתיים אחרי האירוע ושהנזקים שמתגלים בדוח מתיישבים עם גרסת התובע.

הנתבעת גם מלינה על שיהוי אם כי לא ברור אם הטענה מתייחסת למועד הגשת התביעה או לקצב התקדמות האירועים. סעיף 17 לכתב ההגנה מפנה את בהמ"ש לכך שהאירוע היה ב-05.08.12 והשמאי הוזמן ב-07.08.12 וחוות הדעת נמסרה ב-23.08.12. אח"כ כתב ההגנה ממשיך "למרות שבידי התובע הייתה מצויה חוות דעת לפני כשלושה חודשים, התובע בחר להגיש תביעה רק ביום 22.11.12 כחודשיים לאחר מכן". כמו כן, בסעיף 26 לכתב ההגנה מלינה הנתבעת על כך שהרכב תוקן רק ב-10.10.12.

עם כל הכבוד למנסח כתב ההגנה, בהמ"ש מתקשה להבין על מה מבוססת טענת השיהוי. הרכב נבדק יומיים אחרי התאונה וחוות הדעת נכתבה כעבור שבועיים. התובע תיקן את רכבו באוקטובר 2012 והגיש את התביעה ב-22.11.12. אין בלוח זמנים האמור כל פגם או כל דבר תמוהה ואני דוחה באופן מוחלט את כל טענת השיהוי.

לאור כל האמור, החלטתי לקבל את התביעה ולהלן הנימוקים לכך:

1. גרסת התובע הייתה עקבית ומשכנעת ומתיישבת עם הדיווח שמסר לחברת הביטוח שלו.

2. אין למעשה כל גרסה נגדית של הנתבעת אשר סירבה להתייחס לאירוע והתרשמותי ממנה הייתה שהנתבעת מתחמקת מלקחת אחריות על המעשה. הדבר בא גם לידי ביטוי הן בגישתה המזלזלת והמתנשאת לתובע תוך כדי הדיון בבהמ"ש והן בכך שלא התייצבה לדיון הראשון על אף שהוזמנה כדין.

3. הראיות שהוצגו בפניי הן לגבי אירוע והן לגבי הנזקים מספקות את בהמ"ש והתובע הצליח להרים את הנטל שמוטל עליו.