אגודה שיתופית בע"מ נ' שרמן

פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. קיבוץ האון, הינו אגודה שיתופית (להלן: "התובע"), כאשר מר זיגמונד שרמן, הינו חבר הקיבוץ (להלן: "הנתבע").

2. זוהי תביעה לסילוק יד הנתבע ו/או מי מטעמו ממבנים ו/או שטחים המצויים בשטח המשקי של התובע בגוש 15204 חלק מחלקות 20, 21, 22, 24 ו- 25 ובכל חלק המצוי ו/או היה מצוי במשבצת הקיבוץ, למעט הדירה בה מתגורר הנתבע, לרבות צו מניעה קבוע שימנע מהנתבע לתפוס חזקה כלשהי, אם בהחזקה אישית ואם בהחזקת ציוד וחפצים בשטח מהשטחים, וכן תביעה לסעד כספי לתשלום דמי שימוש בסך 84,000 ₪.

3. הקיבוץ טען, כי בשנת 2002 נחתם בין הצדדים הסכם הרשאה, שבמסגרתו הועמדו לרשות הנתבע שני מחסנים באזור המשקי, ועל הנתבע היה לשלם דמי שימוש בסך 2,500 ₪ לחודש, כאשר תוקף ההסכם הינו ל- 12 חודשים עם אופציה להארכה של 12 נוספים (להלן : "הסכם ההרשאה"). הנתבע לא עמד בתשלום ונצבר לחובתו חוב בסך 82,053 ₪. אי לכך, בפגישה מיום 21/11/2004 סוכם בין היתר, שלאחר שיסגור הנתבע את החוב יסוכם על המשך השימוש במקרקעי התובע וכו'. על אף האמור לעיל, המשיך כנטען הנתבע בהפרת התחייבויותיו, ואף פלש כנטען לשטחים נוספים באזור המשקי של התובע, ללא רשותו, ובלי לשלם דמי שימוש.

4. התובע פנה שוב לנתבע להסדיר את חובותיו, אולם הלה טען, כי אין ביכולתו לשלם בעבור השימוש וביקש להגיע עמו להסדר בעניין. ביום 24/3/08 הגיעו הצדדים להסכמה בכתב, שחשבונו של הנתבע יאופס, ובלבד שהחל מינואר 2008, יעמוד הנתבע בתשלום בגין השימוש במחסנים והשטחים הנוספים שנתפסו על-ידו סך של 1,000 ₪ לחודש (להלן: "הסדר 2008"). עוד הוסכם כי הסדר זה ייכנס לתוקפו בכפוף למילוי כל תנאיו.

5. התובע נקלע בשנים האחרונות למשבר, ובשים לב שכל ניסיונות הבראתו עלו על שרטון, גובש יחד עם משרד ראש הממשלה הסכם שמטרתו חילוצו מהמבוי הסתום, לפיו יפעלו לשינוי סיווגו ליישוב קהילתי (להלן: "הסדר האון") – ראה החלטת ממשלה 1880 מיום 1/7/07. לאחר קבלתה, נתקבלה במועצת מינהל מקרקעי ישראל ביום 6/7/08 החלטה מספר 1152, שעניינה אישור עקרונות ההסדר שבין המינהל, מטה הסדר הקיבוצים, והקיבוץ. החלטה זו תוקנה על ידי החלטה מספר 1191 מיום 28/12/09.

6. על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל לעיל, נדרש התובע להשיב למינהל, בין היתר, שטחים המוחזקים ע"י חברי קיבוץ שונים, ביניהם הנתבע, כשהם ריקים ופנויים. ניסיונות התובע לתיאום לו"ז עם הנתבע, לפינוי השטחים והמבנים המוחזקים על-ידו עלו בתוהו, תוך שהלה ציין, את התנגדותו ל"הסדר האון", ואת כוונתו לעתור לבג"ץ, ואכן ביום 18/2/2010 הגיש עתירה (בג"ץ 1333/10) כנגד "הסדר האון".

7. בכל אותה העת, החל התובע החל ליישם את החלטות המינהל, ולמעשה החתים את כל חברי הקיבוץ המחזיקים בשטחים ו/או מבנים בו, על הסכם חדש, במטרה לעמוד בתנאי ההסדר, ועל מנת שלא יקוזז סכום כלשהו ע"י המינהל, שכן על-פי ההסדר עמו, ככל שהתובע לא יעמוד בהתחייבותו להחזרת השטחים, נקבע פיצוי מוסכם בסך מיליון ₪.

8. הנתבע סירב לחתום על הסכם הרשאה חדש, ואף הוחלט ביום 19/10/10, כי ישלח לנתבע הסכם הרשאה חדש לחתימתו, וככול שימנע גם הפעם מחתימה, התובע יפעל לפינויו. בשלב זה, הוחלט בוועד התובע להקפיא הליכי הפינוי שהחלו עד להחלטת בג"ץ, ולאחר שהעתירה נדחתה, הוחלט על חידושם. ביום 15/8/11 התקיימה שיחה נוספת בין נציג התובע לנתבע, ובה נדרש הנתבע לחתום על הסכם הרשאה חדש, שאם לא כן הקיבוץ יפעל לפינויו, וביום 1/9/2011, משלא נענו פניות התובע, נשלחה לנתבע דרישת פינוי ותשלום חוב, אלא שהנתבע עד למועד הגשת התביעה נמנע מלהשיב על מכתב זה. התובע לא שילם דמי שימוש, ופלש לשטחים ומבנים נוספים בשטח הקיבוץ.

התובע הגיש בקשה לפיצול סעדים, אשר לה נעניתי ביום 9/4/13.

9. הנתבע טען, שהתביעה הינה חלק ממסע נקמה והכפשה המנוהל כנגדו, לאחר שמזה מספר שנים, מנהל הוא מאבק משפטי כנגד הסדר פירוק הקיבוץ. בסוף שנות התשעים החל התובע לגבש תהליך הפרטה, שינוי והסדר לפירוקו והפיכתו ליישוב קהילתי. הנתבע הביע את התנגדותו לשינוי, ובעקבות כך פוטר מעבודתו כמרכז ענף התמרים, וניהל הליך משפטי בגין פיטוריו, בעקבותיו ישב מול הגורמים בקיבוץ בניסיון למצוא לו מקור פרנסה, ובמסגרת זו קיבל הרשאה ממר בצלאל להשתמש במחסנים, בהתאם ל"הסכם ההרשאה". המחסנים נמצאים בחזקתו מזה עשור כדין, ואלמלא היה עושה שימוש בהם ומתחזקם, היו נותרים שוממים ואף מהווים סכנה לבטיחות התושבים בקיבוץ לטענתו. במחסנים אחסן ציוד שסיפקו לענפים השונים בקיבוץ, ובמקביל לאספקת הציוד לחברים, המשיך לשמש כקב"ט "בחניון האון", ואחראי כיבוי אש, ועד סוף שנת 2003 כאחראי ביטחון בקיבוץ.

10. עוד טען הנתבע באשר לסכום דמי השימוש שנקבעו ב"הסכם ההרשאה", כי עסקינן בסכום שרירותי, כיוון שכחבר קיבוץ לא קיבל שכר בפועל עבור עבודתו, וכל הסכומים הם לרישום בלבד, ולגבי תקופת האופציה המשיך לפי מתווה ההסכם עד שנדרש לחתום על ההסכם הנוסף בשנת 2008. התמורה על-פי "הסכם ההרשאה" שולמה במלואה, באמצעות המחאות וקיזוז כנגד התמורה שהגיעה לו, בעבור ציוד שסיפק לקיבוץ ועבודות שביצע כקב"ט.

11. בשנת 2007 החל הועד הממונה על הקיבוץ להאיץ ההליכים לפירוקו, והנתבע מצדו החל במאבק משפטי כנגדו. עקב כך החל התובע, באמצעות הועד הממונה ובא כוחו להפעיל עליו לחצים כדי להרפות את ידו, וכחלק מניסיון זה זומן הנתבע לפתע לפגישה בנושא המחסנים, בה נדרש פעם נוספת להסדיר חובות. נכפה עליו לחתום על "הסדר 2008", שאם לא יעשה כן, יהיה עליו לפנות המחסנים. בפועל גם לאחר החתימה עליו, המשיך להתקזז בין הסכום הנ"ל לכספים שהגיעו לו בעבור עבודתו והספקת ציוד לטענתו.

12. הנתבע טוען כי התובע לא הציע לו כל חלופה למחסנים ו/או פיצוי כספי בגין הנזקים שגורם לו במעשיו, וכי התובע הוא זה שחייב לו כספים, וכי פירוק העסק הפועל במחסנים כרוך בעלויות משמעותיות ועלול להביא לסגירתו כליל, נזק המוערך ממהלך כזה ביותר ממיליון ₪. הנתבע ציין בתצהירו, כי נעשתה פנייה לרשם האגודות לעריכת חקירה של חוקיות המהלכים הנוגעים לפירוק הקיבוץ, ומשרד מבקר המדינה מפקח על יישום החקירה.

13. מטעם הקיבוץ העידו מר בצלאל בן יצחק, רכז המשק של הקיבוץ בשנים 2001- 2008 (להלן: "בצלאל") ומר מוטי קומרוב, מנהל הקהילה של התובע, אשר משמש בתפקיד זה משנת 2006 (להלן: "מר קומרוב"). מטעם הנתבע, העיד הוא בעצמו. התובע סיכם בעל-פה, והנתבע הגיש את סיכומיו בכתב.

דיון והכרעה:

14. תביעה זו רווית אמוציות, במיוחד לנתבע, כמי שרואה את הקיבוץ בו גדל, משוש חייו, משתנה לנגד עיניו, שלא כרצונו. אך עם כל ההבנה לתחושותיו של הנתבע ולעמדותיו העקרוניות, התביעה תוכרע בהתאם לדינים החלים עליה.

15.הנתבע לא הכחיש את חתימתו על "הסכם ההרשאה", ולא הכחיש את התחייבותו לשלם 2,500 ₪ לחודש (ישיבה מ- 12/3/13, עמ' 14, שורות 15-18), אלא שבכתב ההגנה טען, כי עסקינן בסכום שרירותי, כיוון שכחבר קיבוץ לא קיבל שכר בפועל עבור עבודתו, וכל הסכומים הם לרישום בלבד (ראה סעיף 10). איני מקבלת טענה זו, הסותרת את ההסכמות בכתב בין התובע לנתבע. הטענה זוכה למשנה תוקף, הואיל והנתבע לא הכחיש את האמור בסעיף 17 לכתב התביעה, המפנה לסיכום שיחה מיום 1/9/2010. שם נקבע בסעיף ד2: "זיגי יסדיר את חובות העבר הנובעים מהשימוש שעשה זיגי בשטחים כאמור מבלי לשלם כל תמורה לקיבוץ, חרף הסכם הרשאה חתום". אם עסקינן בהסכם או בסכום שרירותי כטענת הנתבע, לא היו מצוינים שם חובות עבר. מעבר לכך, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 4 לכתב ההגנה, כי התמורה על פי "הסכם ההרשאה" שולמה במלואה, באמצעות המחאות וקיזוז - ו"די לחכימא ברמיזא".

16.ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי עיון בכתב התביעה מגלה, שהתובע לא טען שהתקיימו התנאים שקבע ב"הסכם ההרשאה", המאפשרים לו לבטל את ההסכם ו/או להאריכו, אלא הסתפק בהעלאת טענות כלליות, שלא הוכחו, על פיהן לכאורה הפר הנתבע את הסכם ההרשאה הפרות יסודיות, תוך עבירה על החוק והפרעה לשימוש התובע במקרקעין.